ביום ראשון האחרון עלתה לאוויר התכנית "עוד ניפגש". היוצרים של התכנית בחרו חמישה גיבורים שלכל אחד מהם יש קרוב משפחה שחזר בתשובה והקשר איתו הפך רופף או נותק. המטרה היא קירוב לבבות, אלו של המשתתפים וגם אולי של הצופים. אני בלה רבוי, אבא שלי חזר בתשובה, ואני משתתפת בתכנית. הפרק השני שודר אתמול, ועד כה ספרתי התקף חרדה אחד גדול, ושישה התקפי חרדה קלים. המצב לא רע.

אני מנסה להתמודד עם כל העניין הזה בצורה הכי רגועה שאפשר, למרות שאין קשה יותר מלראות את הנקודה הכי כואבת בחיים שלך מרוחה על מסך – גלויה לעיני כל. למזלי, התברכתי בבן זוג מדהים שיודע להכיל את כל הדבר הזה בצורה הכי טובה שאפשר, ובסביבה קרובה ודואגת שעוטפת ומחבקת ומשאירה אותי שפויה.

השעה עכשיו רבע לשלוש בלילה, ואני חושבת שהצלחתי לגבש כמה מסקנות כדי שיעזרו לי לחזור ולנשום:

זיכרון הרגש

בין הצילומים לבין שידור התכנית עברו כמה חודשים. הצילומים היה כל כך אינטנסיביים, גדושים נפשית, ומלאי בכי וכאב, שכשהם נגמרו – הכל הפך לגוש אחד גדול. היו קטעים שקרו שהספקתי לשכוח. אני לא באמת זוכרת מה אמרתי למצלמות, ומה לא. כל מה שיש לי מהדבר הזה, הוא זיכרון הרגש.

שכחתי לגמרי שבמהלך הצילומים התלוויתי לנורית השליחה שלי לחידוש הקשר עם אבא שלי לשיעור תורה, וכשצפיתי בעצמי היום מדברת, כל כך כאב לי. כאילו אני חווה את הכל מחדש. זה היה שיעור תורה חשוב בנושא כבוד. לא בהכרח בין הורה לילדיו, אלא בין כל אדם. לא מאמינה שהמוח שלי היה צריך להקהות זכרונות מסוימים כדי להתמודד עם כל התהליך הזה.

ומסתבר ששכחתי גם הומור, כי כשהסצינה הזו שודרה, נזכרתי איך בכיתי בסתר בזמן שנורית מדברת, ובסוף השיעור ניגשה אליי אחת הנשים שישבו בחדר, ושאלה האם גם אני סובלת מיובש בעיניים. רציתי להגיד לה "לא כפרות, מחפשת אבא" – אבל זה היה במסגרת 36 שעות השתיקה שגזרו עליי ועל חבריי בסדרה כדי שפשוט נקשיב.

היד קלה על ההדק – זו לא בעיה שלך

באופן טבעי בתכנית כזו  גם הצד הפחות יפה יצא החוצה. גם שלי וגם של הסביבה. כל עוד אנחנו חיים במאה ה 21, ויש מסך שמפריד בינינו, היד קלה על ההדק. אף פעם אי אפשר לזכות ב 100% אהדה, וכשאת חלק ממשהו שמקבל גם ביקורת שלילית – את יודעת שעשית משהו חשוב. מי שבוחר לשנוא, לא צריך סיבה בשביל זה. התכנית הזאת כל כך הרבה יותר חשובה מהמשתתפים בה. במקרה הזה, השלם באמת גדול מסכום חלקיו. ולכן, כשאנשים קטנים ישבו בבית ויקלידו רוע על מסך הטלפון שלהם, אני בוחרת להמשיך ללכת עם ראש מורם מתוך התעלמות מוחלטת. לא קוראת טוקבקים. זה לא מעניין.

אין לי על מה להתנצל

לא על מי שאני, לא על מה שקרה לי בחיים, ובטח שלא על התחושות שלי. אף אחד לא יכול לקחת את האמת שלי, לא משנה כמה הם יתאמצו. כשהסדרה עלתה לאוויר, הדבר היחידי שחשבתי עליו הוא על כל האנשים המעורבים בזה. שזה לא יפגע, שההוא לא יפגע, שהיא לא תפגע, שהצופים לא יפגעו, שכל העולם לא יפגע. אבל הסיבה לכך שכל הדבר הזה קורה – זה בגלל שאני נפגעתי. אז אולי ספציפית במקרה שלי זו הייתה וואחד פגיעה שכנראה דרשה זמן מסך, אבל היא עדיין קרתה. כל מה שקורה שם הוא 100% כנות. התגובות, הרשמים, הכל. ולא. אני לא מתנצלת. אלו החיים שלי, ובחרתי בלב שלם להראות אותם על המסך. מתוך ידיעה שהתכנית הזאת היא ההגדרה לטלוויזיה טובה. טלוויזיה שגורמת לנו לחשוב, לשנות, לאהוב.

אני לא יכולה לקחת אחריות על מה שאני לא יכולה לשנות אבל כל אחד מאיתנו צריך לקחת אחריות על מה שאנחנו אומרים ואיך ולמי אני אומרת מה. בקיצור, כל מה שיוצא לי מהפה.

והכי חשוב, אני לוקחת את הלפיד הזמני הזה שניתן לי כדי להאיר איתו את כל העיר. תודה על הזכות שניתנה לי  לשתף את כל העולם בקשיים שלי, בסיפור האישי שלי, על מנת שיהיה מישהו בקצה השני שישמע, יגיב, ויצור שינוי טוב יותר בעולם הזה. 

עוד ניפגש משודרת מדי שבוע בימים ראשון ושני מיד אחרי מהדורת החדשות בכאן 11

**
חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? מתלבטת אם זה גם מצבך ואם מסוכן לך בבית? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת