הפרק האחרון בסדרה "עוד ניפגש" שודר ביום ראשון. אני רוצה להגיד שזה נגמר, אבל בפועל זה רק התחיל. הקשר שלי עם אבא, עם האחים והאחיות, עם כל הצד החרדי של המשפחה ועם הצופים – נפתח סופית. עכשיו אחרי שכולם יודעים איך העונה נגמרה ובכו יחד איתי ברגעים הקשים, אנחנו יכולים ליזום שיח פתוח, אמיתי וכן.

אני מסיימת את הפרויקט המופלא הזה ברגשות מעורבים. מצד אחד, מודה, מבאס אותי שזה נגמר. מהמקום הכי שטחי. כיף לי לראות את הפרצוף האדום מבכי שלי על המסך, כיף לי כשמזהים אותי ברחוב, והכי כיף לי כשניגשים אליי. מצד שני, אני קצת שמחה שזה נגמר. כי זה לא ראליטי. זה החיים האמיתיים. והם שלי. לחשוף את הסיפור האישי שלי מול כל עם ישראל, להתמודד עם הרגשות שלי בזמן שמצלמות עוקבות אחרי לכל מקום, לשתוק בעולם חרדי, ולחבק את אבא בפעם הראשונה מזה כל כך הרבה שנים. זה לא קל.

כשהסתיימו הצילומים, הייתי בטוחה שנגמר. קיבלתי את אבא שלי בחזרה. הקשר חודש. התעצם. וזהו. החיים המשיכו שלמים ורגועים יותר. אבל מסתבר שטעיתי. כשנגמרו הצילומים קיבלתי חופשה נפשית של כמה חודשים, שנגמרה כששודר הפרק הראשון. מהרגע שעלה הפרומו, הכל צף שוב. העצב, הכעס, התסכול. לשבת ולדבר לתוך מצלמה זה מאוד שונה מאשר לראות את עצמך על המסך אחר כך. לא זכרתי מחצית מהדברים שאמרתי, וכל שבוע הרגיש כמו פתיחה מחודשת של הלב שלי, מול כל צופי הסידרה. כל פרק הרים את המעגל הקרוב שלי על הרגליים. כל פרק שלח אליי עשרות אנשים שכתבו, התקשרו, פנו אליי בפייסבוק. וכל פרק פתח את הפצע הזה מחדש.

ככל שהשבועות עברו, כך התגבר ההדף. עם כל פרק עלו יותר ויותר רגשות. היו יותר ויותר תגובות. היה יותר ויותר קשה. בראש שלי התכנית הייתה ברורה: לסיים את הספר עד שהסדרה תשודר, לצאת במסע הרצאות על החיים שלי, ולהיות אור לאנשים. בפועל, כל מה שרציתי היה להשתבלל. להיכנס למיטה ולצאת ממנה כשהכל יגמר. כי זה קשה. קשה להכיל את החיים שלי פרושים לעיני כל, קשה להכיל כזו כמות של אהבה מהסביבה, קשה לענות לכולם, ועוד יותר קשה להתמודד עם הכל יחד.

השיא היה ביום ראשון. ראיתי את הפרק באיחור. חיכיתי לבן זוגי (נשמה שלי, שבלעדיו לא הייתי צולחת את המסע הזה) שיחזור מהעבודה, וראינו את שני פרקי הסיום יחד. לא הפסקתי לבכות. בכיתי, הרצתי אחורה, צפיתי שוב, ובכיתי שוב. נגמרתי. מודה. נגמרתי. פרק 9 הכיל בתוכו את הדבר היחידי שלא לקחתי בו חלק: השיחה של נורית עם אבא שלי. עד הרגע שראיתי את זה בטלוויזיה, לא באמת ידעתי מה הלך שם. לא היה לי מושג מה הוא אמר, איך הוא אמר, ולא ידעתי שהוא בכה.

בכה. אבא שלי בכה. ואני בכיתי יחד איתו. מחזירה בכל פעם לתחילת השיחה, צופה בו שוב ושוב, ולא מאמינה שזה הוא. לא מאמינה שאלו המילים שיוצאות לו מהפה, ולא מאמינה שזו אני שהוא מדבר עליה. אבא שלי. זה שכעסתי עליו, ששנאתי אותו לתקופות, שהשמצתי בכל דרך אפשרית, אבל עמוק בפנים התגעגעתי ואהבתי.

בלה רבוי ואבא דוד

בלה רבוי ואבא דוד

אבא שלי. זה שאני כל כך דומה לו. גם פיזית, ומסתבר שגם באישיות. שנים התבאסתי כשהיו אומרים לי שאני מזכירה אותו. זה הכעיס אותי. למה, למה אני דומה דווקא לבן אדם שלא היה נוכח שם. זה הרגיש כאילו העולם צוחק עליי. אני דומה לזה שהכי קשה לי איתו. כל הסתכלות במראה הייתה תזכורת חיה שלא משנה מה אני אעשה, ולא משנה כמה אני אהפוך את זה, הוא אבא שלי. רואים את זה. יש לנו את אותו חיוך, אותה צורת עיניים, אותו חוש הומור, ואותה דרך הסתכלות על החיים.

בפעמים הבודדות בהן היה מגיע לבקר אותי, התביישתי. גבר חרדי שמופיע בשכונה חילונית ויושב איתי על ספסל ברחוב היה מחזה נדיר. פחדתי שהחברים שלי יראו אותנו, וכל מפגש כזה עורר שאלות יום למחרת. תמיד הייתה איזו שכנה חטטנית או מישהו מהכיתה שלא הבינו את טיב היחסים בינינו. כשגדלתי והתחלתי לקחת אחריות על עצמי, הקשר נותק לגמרי. היה הרבה יותר קל להוציא את החלק הזה של החיים שלי החוצה, מאשר להתמודד עם כל הסקרנות של כל העולם.

היום זה הפוך. אני גאה בו. אני גאה בזה שהוא אבא שלי, אני גאה במשפחה החרדית שלי, אני גאה בכל אחד ואחת מהאחים החרדים שלי, ואני מרגישה שניתנה לי זכות. זכות לחיות בין שני עולמות כל כך שונים, וזכות לחוות את כל צבעי הקשת. החל משחור ולבן אצל החרדים, ועד הורוד של מצעד הגאווה בתל אביב. אני שם. בכל מקום על הספקטרום.

אבא שלי. זה ששנים היה שמור אצלי בטלפון בתור "אבא דוד", והיום הוא רק "אבא". אבא שלי. זה שהכניס אליו הביתה מצלמות, טלוויזיה, פתח לפני כולם את הלב שלו, בכה, התנצל, ואמר שהוא אוהב אותי. אבא שלי. זה שגרם לי להרגיש הכי חשובה בעולם כשהוא אמר שהתפלל עליי כל יום. ולפעמים גם פעמיים ביום. כי הרי על מה אנחנו מתפללים, אם לא על הרצונות שלנו? כל אחד מתפלל על מה שחשוב עבורו. וכנראה שהנתק כאב לו מספיק, כדי להכליל אותי בתפילות.

והנה. הן נענו. באתי. אמנם עם הפקה ובימאים וצלמים, אבל באתי. ובאתי בלב שלם. למעשה, התחלתי את הצילומים בלב שלם. המטרה הייתה ברורה: אני רוצה אותו חזרה. ולא רק אותו, אני רוצה אותם. את כולם. את כל שבעת האחים והאחיות שלי. ובשביל להשיג את היעד המדהים הזה, הבנתי שאני צריכה לרדת מהעץ. מעץ ה "צודקת". שזה עץ הניזון מזמן שחלף, אגו ופחד. אז כן, צדקתי. שלושים שנה צדקתי. ומה? מה יצא לי מזה? קצת שיער לבן, המון כעס, המון תסכול וערימות של עצב. אהבה בין הורה לילד זו האהבה הכי חזקה בטבע. היא הבסיס להכל. הבסיס שלנו כבני אדם, הבסיס שלנו ליכולת לאהוב ולהיות שלמים עם מי ומה שאנחנו. וכשהיא מתערערת, כמו כל יסוד, הכל מתפרק.

הסתובבתי עם הפצע הזה במשך שלושים שנה, עד שהחלטתי שדי. זה לא פייר. לא כלפי ולא כלפיו. זה לא מגיע לנו. להרגיש ככה. לחיות ככה. זה לא מגיע לנו. לשנינו. לא לי, ולא לאבא המדהים שגיליתי מחדש. שאני כל כך אוהבת, וכל כך התגעגעתי אליו. והוא כל כך חשוב לי בחיים.

אני מסתכלת על התמונה של שנינו ודמעות עולות לי בגרון. על פניו, תמונה גנרית. אבא ובת, מחייכים למצלמה את אותו חיוך ואותם תווי פנים. אבל דווקא הדברים הכי פשוטים, הם אלו שאנו לוקחים כמובן מאליו. אני שלושים שנה מחכה לתמונה הזו. הוא ואני עבדנו כל כך קשה בשבילה. עברנו שבעה מדורי גיהנום עד שהצלחנו להגיע למקום הזה. והנה אנחנו. אחרי שנים של ייסורים וכישלונות. זה שלנו. זו תוצאה שלנו. תוצאה של מטרה, התמדה, אופטימיות, ואמונה שהכל אפשרי. כל פער ניתן לסגור. כל חוסר תקשורת ניתן לתקן, ועל הכל אפשר לגשר. אבל הכל. ואני מתכוונת לזה – הכל.

אני כל כך גאה בתמונה הזו. שני פרצופים דומים מחייכים. משדרים נחת, שלווה, וסגירת מעגל. סוף טוב כמו באגדות, כמו שמגיע לנו. תמונה שהגיעה בדרך הקשה, ודווקא בגלל זה, אני לא אתן לנו לחמוק. אנחנו לא נתנתק שוב. להפך, אנחנו נתחזק. אני אמשיך להגיע לארוחות שישי. אמשיך להתקשר. אמשיך לענות לו לטלפון כשהוא יתקשר. אמשיך לגלות את אבא שלי מחדש, ולהתפעל מאיזה בן אדם מדהים הוא. ואיזה אבא קסום יש לי. וכמה אני אוהבת אותו. אהבה אמיתית. שאינה תלויה בדבר. פשוט כי הוא קיים. כמו שהוא. עם הכובע, והציציות. לא הייתי משנה בו כלום.

רגע המפגש בין בלה לאבא שלה. באדיבות כאן 11 

פרק הסיום של הסדרה כולה.