בא לי לבכות, כל כך. בא לי לבכות כי נשבר לי. אני מרגישה שאני כל הזמן נכשלת כאמא וכאישה, נכשלת לעמוד בדימוי שמצפים ממני בחוץ ובפנים. ולא, הפייסבוק לא תמיד מעיד על מציאות. בא לי לבכות מהמרוץ התמידי, כל הזמן לבשל ולנקות ולכבס, ותמיד יש את ההרגשה שלא עשיתי כלום או לא מספיק.

בא לי לבכות על זה שאני כל הזמן צועקת וצורחת על הילדים כי הסבלנות שלי כבר פוקעת וכל פעם שאני שומעת בכי או טנטרום או נשיכה, או צביטה או דחיפה או ריב או תלונה - אני נשברת והעצבים יוצאים.

בא לי לבכות כשלילך (5.9) בוכה שהיא לבד ושאני לא אוהבת אותה כמו את האחים שלה (2.9) כי אני תמיד איתם, אבל אני איתם כי הם דורשים ממני כל הזמן השגחה. בא לי לבכות על כך שהבנים לא מאפשרים לי דקות בודדות לבד עם לילך ואיך שהם רואים שאני איתה, הם באים להרוס לה. בא לי לבכות שהמסכים, ההפעלות היצירות וכל מה שאני עושה - וכן, אפילו רגעי שעמום כשטוב להם - לא מחזיקים את הבנים מספיק זמן כדי שאשתה קפה בנחת או אעז לדבר עם חברה.

בא לי לבכות כי אני לא יכולה לשבת דקה על הספה מבלי שישבו עלי וידרשו ממני דברים. בא לי לבכות כי אני מרגישה חרא של אמא - אני מבינה כמה קשה להם ועדיין אני יוצאת מפלצת לא פעם ולא פעמיים. בא לי לבכות על זה שאני מאכזבת את הילדים אם לא בא לי לשחק באותה השניה או לתת להם תשומת לב מוחלטת, כי אני בן אדם אחד מול שלושה קטנטנים שדורשים המון ממני.

אסתי ליפשיץ קוגן. צילום עצמי

אסתי ליפשיץ קוגן. צילום עצמי

בא לי לבכות שאם אני מעזה להתלונן, במקום לתת לי לפרוק ולחזק, אנשים בחיים שלי שופטים אותי "בנחמדות" עם משפטים ששוברים אותי כמו "אל תצעקי עליהם, הם קטנים, זאת לא אשמתם" - כאילו אני לא יודעת את זה ולא מרגישה מספיק חרא עם עצמי.

בא לי לבכות כי אני לא יכולה לפתוח חלון מהפחד שהשכנים או האנשים ברחוב ישמעו אותי צועקת עד לרמה של בכי מצידי. בא לי לבכות כי אם אעז לבכות או לשתף - ישר יתייגו אותי כדיכאונית ואני לא. לפעמים פשוט נשבר לי. יש לי המון ימים קלים וטובים ורגעים מדהימים עם ילדיי אבל הרגעים הבודדים שקשים לי, משחירים את הטוב.

בא לי לבכות על כך שאין לי שום עזרה. כל בני המשפחה שלי ממש רחוקים וההסגרים וההנחיות מונעות ממני לראות את אחיותיי ואת אמא שלי. בא לי לבכות שהגוף שלי קורס וכמעט שנה שפריצת הדיסק שלי מונעת ממני פעולות פשוטות כמו עמידה או שכיבה שלא לדבר על להשתולל ולהתרוצץ עם הילדים.

משפחת ליפשיץ קוגן. צילום מתוך עמוד הפייסבוק של אסתי ליפשיץ קוגן

בא לי לבכות על אבא שאיבדתי ועדיין לא ישבתי והתאבלתי עליו בגלל הסגר ושאין לי שנייה בלי ילדים לבכות עליו והגעגוע אליו מפרק אותי לגורמים אבל אני עדיין לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק ולבכות עליו מרגע שקברנו אותו, בגלל המצב.

בא לי לבכות שאבא שלי נפטר ב-4 בינואר וטרם קיבל דקה של הלכה יהודית בגלל ההנחיות והבידודים והמרחקים בין האחיות שלי ואמא שלי. בא לי לבכות כי בחיים לא הרגשתי כל כך לבד למרות שיש הרבה תומכים בחיי, אבל הריחוק הפיזי גובה מחיר.

נשבר לי שכמעט שנה שלמה החיים של כולנו התהפכו מקצה לקצה בגלל הקורונה ועדיין לא התרגלתי לזה וכל יום שנמשך מרגיש לי חונק יותר ויותר. והכי קשה לי העובדה שאם אני בוכה מול ילדיי, בתי הקטנה היא זאת שמנגבת לי את העיניים במקום שזה יהיה הפוך.

אבל נדיר שאני בוכה. כי אני אמא, אני אמורה להיות חזקה. עמוד התווך המשפחה שמחזיקה את כולם ביחד. אני אמורה להיות זו שמרימה ומחזקת את הילדים, אני אמורה להיות זו שתטפל ותבשל ותאכיל ותנקה ומרוב משימות אין לי שניה לבכות. אז במקום לבכות אני פורקת לחברות. בוכה תוך כדי, מסיימת לפרוק, מקבלת חיזוקים לשמוע שיש עוד כמוני ושאני לא לבד, מנגבת עיניים ויאללה - מתחילה להכין ארוחת ערב. אז את לא לבד.️

**

אז אתן לא לבד, והבעיות שלכן אמיתיות. ואם יש לכן שאלות על הריון ולידה בזמן קורונה או על הדיכאון הזה שכולנו חוות, בואו לשמוע את המומחיות בכנס מובילות בריאות שיעסוק בדיוק בנושאים האלה ובעוד שלל נושאים שקשורים לבריאות שלנו לחצו על הלינק הבא