כבר ארבע שנים שיערה (שם בדוי) מגיעה לבית הדין הרבני בנתניה לדון בתיק הגירושין שלה. ארבע שנים שהיא מגיעה לבד לדיונים כי בעלה ברח מהארץ והשאיר אותה פה, מטפלת בשני ילדים קטנים. לא מיותר לציין שהוא ברח בלי לשלם לה מזונות לילדים. הוא לקחת איתו את הכסף שהיה להם והשאיר אותה חסרת כל.

כבר פעמיים במהלך הדיונים יערה גוללה בפני הדיינים את הנסיבות שהביאו אותה להיפרד מבעלה: מקרה אלימות קשה שלאחריו היא החליטה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות איתו. בכל פעם שהיא מדברת על זה היא דומעת, הזיכרונות מציפים אותה והטראומה מכה בה שוב. הבעל לעומת זאת עולה בשיחת וידיאו ממקום לא ידוע בעולם, מרגיש בטוח ונינוח וממשיך מרחוק לסרב לתת לה גט.

אנחנו ב"מבוי סתום", ארגון המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות, התחלנו לייצג אותה לפני חצי שנה. כשחיכינו להיכנס לדיון האחרון היא שאלה אותנו אם היא תצטרך לדבר שוב על האלימות. 'מה פתאום?' ענינו, 'כבר דיברת על זה פעמיים בדיונים הקודמים ויש לך מספיק עילות לגירושין גם בלי המקרה הזה – הוא נמצא בחו"ל כבר 4 שנים, לא זן ולא מפרנס ולא מקיים את חובותיו אלייך'.

אבל מסתבר שלדיינים זה לא הספיק ובדיון יערה התבקשה שוב לספר את הסיפור ולפרט מה קרה באותו לילה שמלווה אותה מאז כמו צל על חייה. כשנאלצה לעשות זאת היא התחילה לבכות ואמרה שקשה לה לדבר על הנושא ושאלה אם חייבים כי היא כבר סיפרה על זה לדיינים. פעמיים. מהצד השני עורך הדין של הבעל התחיל לצרוח עליה ולהאשים אותה שהיא לא רוצה לספר כי היא ממציאה את הסיפור. באותו רגע אנחנו קמנו ואמרנו שאם הדיינים מתעקשים שהיא תחזור שוב בפרטי פרטים על מה שהיה, במקום שהם יתכבדו ויקראו את הפרוטוקולים של הדיונים הקודמים, אנחנו לא נמשיך את הדיון. כמה אפשר לחזור על מסכת ההשפלות? למה אי אפשר לאפשר לאישה את הזכות להתגרש בכבוד ומבלי לשחזר פעם אחר פעם את החוויות הקשות ביותר בחייה?

בית הדין הרבני בתל אביב. צילום: shutterstock

יערה היא לא דמות של קורבן "קלאסי". היא אישה צעירה, אינטליגנטית ומשכילה, יזמית ואשת עסקים אשר חוותה אלימות מהגבר שאהבה. היא הייתה קשובה לעצמה ולאינטואיציות שלה ובחרה לקום וללכת. היא לא חיכתה להיות שם בחדשות, היא הבינה שעם בן זוג אלים היא לא רוצה להמשיך לחיות. היא בחרה בחיים ועכשיו היא נתונה לחסדיו של מי שפגע בה ונוסף על זה, היא עוברת עוד מסכת התעללות בתוך בתי הדין הרבניים.

הדיינים בבתי הדין הרבניים (כולם גברים כמובן) שדנים בתיקי גירושין, לא עברו הכשרות בנושא אלימות במשפחה. הם מעולם לא למדו על  החוויה של אישה נפגעת אלימות שצריכה לשחזר את הטראומה. הם לא שמעו גורמי מקצוע שיתווכו להם את הדברים ויאפשרו להם להתנהל בצורה יותר מושכלת ופחות פוגענית מול נשים נפגעות אלימות. והמצב הזה לא יכול להימשך יותר. בחודשים האחרונים פנינו מספר פעמים לרב לאו, נשיא בית הדין הרבני, בבקשה לקיים הכשרות לדיינים בנושא אלימות במשפחה, אבל עד עכשיו לא קיבלנו תשובה. אנחנו קוראות לרב שוב, שים זאת בראש סדר העדיפויות כי חייבים לעצור את מעגל האלימות. כן, גם בבתי הדין הרבניים.

 

**הכותבת היא מנכ"לית ארגון "מבוי סתום" המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות.