מנהג הוא בחג החנוכה, להדליק את נרות החנוכייה ולהניחה על אדן החלון, להרבות בפרסום הנס והאור. חג החנוכה האחרון זימן לי את הזכות לקיים את המנהג הזה בדיוק, לעשות נס קטן לילדי ביה"ס NjiaPanda בטנזניה, ולהפיץ את האור, ביחד עם משלחת מטעם עמותת Helpapp. אבל האור הגדול בכל הדבר העוצמתי הזה, מלבד החבורה המדהימה שאיתה נסענו, היה הבת שלי, אלה, בת ה15, שלקחה אותי איתה כדי להגשים לעצמה חלום.

מימין אלה אתר צילום יעל שני, משמאל הדס אתר צילום אלה אתר

רובנו יודעים על אילו עקרונות נרצה לחנך את ילדינו, גם אם לא תמיד אנחנו מצליחים ליישם. אני, למשל, מקווה שהילדים שלי יגדלו להיות אנשים טובים ותורמים לסביבה. אני רוצה שיגדלו להיות אנשים ישרים, נדיבים (קודם כל לעצמם), קשובים לאחר (קודם כל לעצמם), ומתחשבים, לא רק בעצמם. אני רוצה, אגב לא רק אני, גם אבא שלהם, שיגדלו להיות אנשים שמסתכלים מסביב ועושים משהו שהוא משמעותי, שיש בו עזרה למישהו אחר, פשוט כי אפשר. הייתי רוצה שיגדלו להיות אנשים ששואפים, אנשים שבוחרים חלום, או חוויה או הרפתקה ויוצאים להגשים אותם. והרשימה עוד ארוכה, אבל תתעכבו שניה על המשפט האחרון, כי זה מה שקרה לי בסוף הקיץ, כשאלה ביקשה לצאת למשלחת סיוע לטנזניה, ביחד איתי.

 

הדס ואלה אתר. צילום סתיו חנן

עם עוד 40 אנשים מופלאים יצאנו להתנדב במחוז Himo בטנזניה, בביה"ס שלומדים בו 750 תלמידים, ובמשך שבועיים לימדנו בכיתות ושיפצנו את בית הספר עם כספי התרומות שגייסנו. ואיזו חוויה משמעותית וחזקה זו הייתה. חוויה שהיו בה קצוות ברורים של שחור ולבן ועוד קשת שלמה של צבעים באמצע, שהיו בה רגעים לא מעטים של קושי ואתגר ולצידם רגעים נפלאים מלאים באור, רגעים קסומים של קרבה אנושית פשוטה, שלא צריכה מילים, ואהבת חינם בשפע. ובמקום הזה, לצד בתי, נדרשנו כולנו להקשיב למשהו אחר, שונה, רחוק מאיתנו, ונזכרתי בשיר של ט' כרמי, "קשב":

קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ.
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ.
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבֹּעַ בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.

וככה עזרה לי אלה, בדרכה הקסומה והמיוחדת, לצאת קצת מתוך הקונכייה שלי ולשמוע עולם ומלואו שישנו שם רחוק מאיתנו. ולא רק לשמוע, ממש להקשיב ולשוחח שיחה של ממש. עם הילדים הטנזנים, עם התרבות השונה, עם החיים ביבשת השחורה, עם עצמי ואיתה – גם איתה, עם הבת שלי. והמשלחת? כמו שלתה את הפנינים מתוכנו, וחשפה את האוצרות שיש בכל אחד ואחת מאיתנו, את הכוחות, והייחודיות, והוציאה מהפנים אל החוץ את מה שטוב וחזק בנו. ובסופו של יום, הרי לכולנו "אותו ים" – ללא קשר לצבע שלנו, למעמד או ליבשת בה נולדנו.

 

התנדבות במשלחת של HelpApp. צילומים למעלה הדס אתר, למטה מימין: אלה אתר, לנה גרויסמן, וניקול קסאי

750 ילדים טנזנים זכו בארבע ברזיות של מים, ובכיתות שלהם הותקנה לראשונה רצפה. כל בית הספר חובר לחשמל, "ויהי אור" הפך מפסוק מוכר למציאות מרגשת. הותקנו חלונות ודלתות בכיתות והקירות נצבעו וקושטו, שופץ המטבח, ונשתלו ערוגות של פרחים ועצים. בפינת בית הספר הוקם מתקן נינג'ה, נתלתה רשת של כדורעף ועל הקיר חובר סל לכדורסל. בעזרת תרומה של ספרים ומשחקי קופסה באנגלית שהבאנו מהארץ, הוקמה ספרייה בבית הספר. הלוואי ויזכה, ולו רק ילד אחד, ליהנות מעולמות נפלאים של דמיון שאפשר למצוא בין שורות של ספר ילדים. ומלבד כל אלה – נערות בית הספר, שנאלצות להיעדר מבית הספר במשך שבוע בכל חודש, למדו לתפור תחבושות רב פעמיות לווסת ממגבות שהבאנו מהארץ, ודיברו לראשונה על מה שהן מרגישות בשבוע הזה. ומה עשינו עם המחטים והכפתורים שנותרו בסיומו של המפגש המרגש הזה? תפרנו את החורים בחולצות ובסוודרים שהם לובשים. אתם בטח יכולים לנחש איך נראה בגד שנלבש יום אחרי יום אחרי יום במשך שנים, לאורך כל עונות השנה.

 

שיעורים שהעבירו המתנדבים מישראל. בכל כיתה מסתופפים כמאה תלמידים. צילומים: לנה גרויסמן

את כל זה, ועוד הרבה יותר, ניקח איתנו בחזרה הביתה בתרמיל החוויות כי בבסיסו של כל מעשה התנדבותי כלשהו, התרומה לעצמך שווה לא פחות. והאור של חנוכה? הוא זורח גם בטנזניה.