אני רנית ואני יתומת מלחמת יום הכיפורים.

אבא שלי, דוד טל ז"ל נהרג ביומה הראשון של המלחמה. אבא שירת במעוז לחצנית בתעלת סואץ ועם תחילתה של המתקפה המצרית על המוצב בו שירת, בצהרי ה-6/10/1973,  היה הראשון לקפוץ לעמדת המרגמה שם נפגע ישירות ונהרג.

הזיכרונות שלי מאבא חיים ובועטים כאילו היו היום למרות שהייתי רק בת 3. אני זוכרת איך הוא נהג לשיר  לי כל בוקר, לפני הפרידה בגן – שירי ילדות שמחים ואופטימיים. או איך שהוא אהב לדגדג אותי עד שכבר לא יכולתי לצחוק יותר. אני זוכרת כמה אהב לנגן על הגיטרה ולשיר לי שירים בצרפתית, שפת האם שלו. ואני  ממש, אבל ממש זוכרת, את בוקר הפרידה ממנו – כשאבא העיר אותי,  מחייך אלי חיוך מנחם (בעוד הדמעות זולגות על לחיי)  ומבטיח לי שיחזור בהקדם.

דוד טל ז"ל ורנית בילדותה

כשאבא יצא למילואים, הוא לא חשב שלא יחזור. איך אני יודעת? כי הוא יצא למילואים יום לאחר ברית המילה של אחי הצעיר. הוא היה כל כך מאושר ונכון למלא את תפקידו החשוב ביותר – אבא, אבא לשניים.

אבל אבא נהרג בגיל 33 – בטרם הספיק לראות אותנו גדלים, מתבגרים, מתחתנים, הופכים להורים, מתבססים וחיים את חיינו באופן מלא.

5 שנים לקח עד שאבא הובא למנוחות. בתחילה הוא הוכרז נעדר. לאחר מכן נעדר שמקום קבורתו לא ידוע ורק במהלך שיחות השלום עם מצרים – ארונו הוחזר ואבא הובא למנוחת עולמים. 

משפחתי הקטנה והצעירה נאלצה להתמודד עם חיי היומיום – כשאמא משתדלת לנסוך בנו בטחון והשקפת עולם אופטימית, למרות המורכבות והקושי. החגים וארוחות שישי היו המאתגרים ביותר. בזמן שכל המשפחות היו מתכנסות לקידוש בערב שישי –השכן מלמטה נקרא לעלות לדירתנו ולערוך עבורנו קידוש לפני הארוחה.  

במוצאי יום הכיפורים, עת האבות והבנים היו מתחילים בבניית סוכות – אחי ואני הבטנו מהחלון, עד שלמדנו לבנות בעצמנו סוכה צבעונית ויפה. החיים לימדו אותנו לרכוש מיומנויות וכישורים שילדים אחרים לא נדרשו להם בגיל כל כך צעיר – אבל זה היה המוטו של המשפחה שלי, שהונהגה בידי אימי. אמא הדגימה לנו איך ממשיכים במסע החיים, לומדים, מתפתחים, צועדים ומתקדמים גם כשמעלינו מרחף העצב ששורט וכואב מדי פעם בלב.

אז איזה אבסורד, שמדינת ישראל, ביום הולדת 21 שלי, קבעה  שאני כבר לא יתומת צה"ל ואיני שייכת עוד למשפחות השכול? האבסורד הזה, והציפייה שהשריטה עמה גדלנו, תעבור ואנו נפסיק לכאוב את צער השכול, בבוקרו של יום הולדת 21 שלנו, חייב להשתנות.

רנית, סימונה(שמחה) ז"ל ויובל טל

בערב ל"ג בעומר בשנה שעברה, אמא שלנו נפרדה מאיתנו והלכה לעולמה לאחר התמודדות עם מחלה קשה. גם בהתמודדות הזו שלה – היא הדגימה לנו אומץ מהו.

עד לפני שנה הייתי יתומת מלחמה. היום אני יתומה עגולה– היום כאב השכול מקבל עוצמות אחרות, כפולות ומכופלות.

כמוני, יש לא מעט יתומי.ות צה"ל, הסועדים/ות את אימותיהם החולות במחלות קשות וסופניות עד לעזיבתן את העולם. אין לי ספק כי מחלות אלו  קשורות בעצב ובנפש המיוסרת והעצובה שלא הצליחה להתאושש מהמכה שניחתה עליה. כמוני, יש לא מעט יתומי.ות צה"ל שציפו, קיוו וייחלו לעזרה ותמיכה (לא בהכרח כספית), ליד מכוונת ולעיניים טובות מרשויות המדינה– אך לשווא.

כאמור, באופן תמוה, משרד הביטחון מפסיק לראות ביתומי.ות צה"ל, עם הגיעם לגיל 21, כחלק ממשפחת השכול, בטענה המגוחכת, כי אנו כבר לא נחשבים קרובים מדרגה ראשונה לחלל. היש טענה הזויה מזו?

הורים שכולים מוכרים כהורים שכולים עד יום מותם. הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם עם קבלת הבשורה הקשה וזה מובן וברור לגמרי מדוע מעמדם כמשפחה שכולה לא מעורער.ליתומי.ות צה"ל הקרקע נשמטה מתחת לרגליים (הקטנטנות...) לא פחות. הרי ברור לכולם כי המשפחה הגרעינית הינה הקרקע עליה גדל וצומח האדם. מדוע אם כך, מדינת ישראל לא השכילה להבין כי ביום שבו נלקח אבינו לשירות צבאי ונהרג – לא רק שהקרקע נשמטה מתחת לרגלינו, הרי לחלקנו היא הפכה לקרקע רוויית עצב ודמעות – ממנה קשה מאוד לצמוח ולגדול?

בחודשים האחרונים, ולאחר מאבק ממושך של "קהילת יתומי צהל" ומחאת "יתום צהל לא פג תוקף" הוקמה וועדה בראשות השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, במטרה לבחון את המעמד שלנו במשפחת השכול.

כולי תקווה, כי בימים אלו, עת מתכנסת הוועדה של משרד הבטחון לבחינת מעמדנו כיתומי צהל –ישתנה מעמדנו במשפחת השכול.

הכותבת היא ממייסדי ומנהלי  "ארגון יתומי צה"ל- החיים כדרך" וקהילת "החיים כדרך".  
יתומי.ות צה"ל וכוחות הביטחון מוזמנים להירשם באתר
ולהיכנס לקבוצת הפייסבוק"החיים כדרך- יתומי צה"ל"