"יצאנו מהבית באישון לילה ומי שמוביל זה ההורים. הם לא יודעים לקרוא מפה, אבל הם יודעים לקרוא את השמש והירח והם מנתבים את הדרך ולוקחים את הילדים הכי יקרים שלהם ועושים את המסע לירושלים. אבל במסע אתה לא הולך ללא פחד, אתה פוחד שיתפסו אותך, אתה פוחד שישדדו אותך, יש כאלה נאנסו, יש כאלה שנשדדו, יש כאלה שגם הרגו אותם וגם הכניסו אותם לכלא, ברוך השם במסע שלי לא ראיתי את כל הדברים האלה, אבל זה היה מלווה בחשש ופחד שמא יתפסו אותנו. ביום נחנו מתחת לכל פיסת צל שמצאנו. ובלילה שהירח האיר אז יכולנו ללכת ולהתקדם, וככה פילסנו את הדרך עד שהגענו לסודן."

המסע של גאז'ץ כיום גאולה הדראי, (בת 52, אם לשלושה מקרית גת) לישראל התרחש לפני למעלה מ- 40 שנה אבל היא זוכרת כל רגע ממנו. אלו היו השנתיים הקשות בחייה, שנתיים בהם התנדנדו היא ובני משפחתה בין חיים למוות, בעוני נורא ומחסור, מרגע שיצאו מהכפר הקטן בו גדלה, וולקיט, צפונית לגונדר שבאתיופיה, כל הדרך לסודן ושם בהמתנה מורטת עצבים ליום שבו יקבלו את הקריאה להמשיך במסע לישראל.

"יצאנו באותו לילה קרוב ל- 80 איש. אימא שלי יצאה לדרך עם תינוק בן 40 יום על הגב, אבא שלי שם על גבו את אחי הקטן ואני הבכורה, בת 8, צעדתי יחד עם אחי הקטן."  היא מספרת. "זה היה מסע מאוד קשה. מסע מטלטל פיזית ונפשית. את רואה על העיניים של ההורים שלך את הפחד וכשאומרים לך תהיי בשקט, או שתלכי מהר מהר, אפילו שאין לך כוח אבל אומרים לך תלכי מהר מהר כדי שלא ניתפס בדרך, אז את מרגישה אותו בעצמות." היא מתארת פחד מוחשי, ועייפות שאי אפשר בכלל לקלוט. "באיזשהו שלב שכבר לא היה לי כוח, אני זוכרת את אבא שלי או מישהו מהמסע אומר "הילדה הזאתי עייפה, הילדים האלה עייפים, בואו נשים אותם על הסוס", ושמו אותי ואת אחי על הסוס, אחי מקדימה ואני מאחורה ואני תופסת אותו ואיכשהו הסוס מעד, הייתה איזו תעלה ושנינו עפנו ואני זוכרת את המכה שאחי קיבל ואני קיבלתי, אבל את יודעת, קצת בוכים ואז ממשיכים, אין מה לעשות, אי אפשר להתבכיין."

גאולה הדראי, סטייליסטית טיפולית. צילום יגאל סלבין

זיכרונות מאתיופיה

בניגוד למה שאולי נדמה לישראלים, הזיכרונות שלה מאתיופיה הם של ילדות מאושרת.

 "עזבתי מקום שהוא פסטורלי וירוק, חייתי 8 שנים בטבע, נושמת את הטבע והשדות, צבעים מרהיבים, ילדה שמחה עם הרבה שמחת חיים." אבא שלה היה חקלאי, גידל כל מה שהמשפחה הייתה זקוקה לו בשדות שסמוכים לבית. אמא שלה עסקה בעבודות רקמה, קדרות ובעבודות הבית. כבר בגיל 4-6 היא ואחיה היו אחראים להבריח חיות מהשדות המשפחתיים.

והשארת מאחור גם חברות? את זוכרת?

"בוודאי. היו לי חברות הן יהודיות, הן מעדות אחרות, אבל חיינו כילדים כולם יחד, שמחים, עוזרים אחד לשני ומשחקים ביחד, אז מהמקום הפסטורלי הזה אני יוצאת אבל המטרה היא להגשים חלום. בתפיסה של ילדה את אומרת אוקי אם ההורים שלי החליטו לקחת אותי למקום שבאמת אבות אבותיי חלמו עליו, למה שאני אתנגד? את יוצאת בציפייה וכמיהה שיהיה טוב, אבל בסופו של דבר את מקבלת סטירת לחי לאורך כל הדרך."

זה חלום שאת כילדה הכרת עוד לפני הלילה ההוא שהעירו אותך ואמרו לך בואי הולכים?

"מאז שאני מכירה את עצמי ועד שיצאתי למסע זה מה שסיפרו בערב שישי, זה מה שסיפרו כשהמשפחה התכנסה, סיפרו בכל מקום, בשבת, בחג, זה מה שידענו. יהודי אתיופיה חיו באתיופיה 2500 שנים עם כמיהה, העיקר להגיע לירושלים. אפילו הייתה יונה שבאה מדי פעם לכפר ואז היינו שרות כל הבנות ליונה "יונה יונה, ספרי לנו בבקשה מה שלום ג'רוסלם", את יודעת, זה בתוך הנשמה, על זה גדלנו וזו הרוח הגבית שליוותה אותנו במסע, הייתה לנו אמונה מאוד חזקה שיש מדינת ישראל, אפילו לא מדינת ישראל - ג'רוסלם."

העיניים של הדראי נוצצות כשהיא מדברת על ג'רוסלם, ירושלים, שחלמה עליה. הזיכרונות שלה כרוכים בבדים, בשמלות שלבשה, בשמלות שעטפו את עורה, לטוב ולרע ואת סיפור המסע שלה לישראל היא מספרת דרך אותן שמלות.

"בלילה שיצאנו למסע, לא הייתה אופציה לארוז בגדים, ברגע שאימא אמרה 'קומי אנחנו יוצאים בלילה בחשאי שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא ישמע', אז מה שבחרתי ללבוש זו השמלה האותנטית הרקומה שלי. מי שרקמה אותה זו סבתא שלי, ולרקמה האתיופית יש כבוד והערכה, כי הכול נעשה בתוך הבית - את הצמר אוספים ואז אורגים ואחר כך זה עובר לסבתות, או לדודה, או לאימא, שרוקמות עבורך. אז אני יוצאת איתה ואין החלפה, את לא מחליפה בגד, זה מה שאת לובשת. כשהגענו לסודן אחרי שבועיים היא כבר הייתה בלויה וקרועה והייתי צריכה לזרוק אותה, להתנתק ממנה, להשאיר אותה, כי אי אפשר ללבוש אותה, ושוב את מאבדת מהערך שלך, מהזהות שלך, ואני מחליפה לבגד שהוא לא בגד שאני מכירה, בארץ זרה, תרבות חדשה, אוכל חדש, לבוש חדש, זה מכה קשה לילדה קטנה."

שילוב צבעים מסחרר. גאולה הדראי, צילום מאירה גוראי רז

ההמתנה בסודן

השנה היא 1980, ארבע שנים לפני מבצע משה. בחרטום בסודן נאספים יהודים יוצאי אתיופיה אבל הם מתחבאים. שלא יזהו אותם, שלא יסמנו אותם, מחכים שאנשי הסוכנות והמוסד ייצרו איתם קשר. אביה של גאולה יוצא לעבוד בשווקים כדי לפרנס את המשפחה, האם הצעירה וארבעת ילדיה נותרים סגורים בדירה הצפופה ששכרו ולא מעזים לצאת החוצה. על בית ספר אין מה לדבר.

"אנחנו לא אומרים שאנחנו יהודים, אנחנו אומרים שאנחנו פליטים, יש רעב באתיופיה ובאנו לגור פה 3-4 חודשים לעבוד ואנחנו חוזרים לאתיופיה, אז מעבירים אותנו בגבול אבל בסוף אלו שנתיים מאוד קשות של התאקלמות לשפה חדשה, לתרבות חדשה, לאוכל חדש, ללבוש חדש, ומלא מלא מחלות. מי שקרוב לצלחת עולה אחרי חודש או אחרי שנה, אבל יש כאלה, כמונו, שמחכים שנתיים, ויש כאלה שהיו שם גם 3 ו- 4 שנים."

והבגד שמתחבר לך לשהות הזו בסודן?

"אבא הולך לשווקים ומשם מביא בגדים לילדים, והוא קונה לי שמלה, שמלה שהיא לא בצבע שאני מכירה וזה לא מתאים למרקם העור שלי וזה קצת קשה, אבל אי אפשר להגיד זה לא מתאים לי, אין התבכיינות או התפנקות, זה מה יש. זה היה מעורבב ירוק עם סגול, סוג של סאטן והוא לא היה יפה לי ולא התאים לצבע שלי, משהו לא התחבר לי, אבל הייתי חייבת לכסות את הגוף, אז אמרתי בראש עכשיו קשה, עוד מעט יהיה טוב."

וכל הזמן הזה, כאמור הפחד העיקרי הוא מהמחלות. "את רואה כל בוקר ילד נפטר, ואת אומרת אוי, זה יגיע אלינו עכשיו, מתי זה ידפוק בדלת שלנו ואחד האחים ילך, או שאני אלך ובשלב כלשהו היינו ארבעת האחים ממש חולים, עד למצב כזה שכל הפנים שלי הסתובבו לצד ימין. זו הייתה מחלה מאוד קשה וההורים שלי היו חסרי אונים. עם התפילות שלהם הם כבר יכלו להוריד את אלוהים. רק תפילות רחמים כי אין תרופות ולא כלום, אין קופ"ח, יש צלב אדום אבל הם לא יודעים לטפל בכמויות האנשים שיש שם. זה לקח יותר מחודש עד שהבראנו." ועם ההחלמה מגיע הרגע שחיכו לו. "התבודדנו בתוך הבית, שבת וחגים אנחנו לא עושים כלום ותמיד אימא נמצאת בהיכון שהשכנה לא תצלצל ותגיד 'למה אתם לא מכבסים ולמה אתם לא מבשלים היום', אבל באותה שבת שני גברים דפקו על הדלת ובישרו להורים שהיום בלילה אנחנו נעלה לירושלים. זו הייתה השבת הכי ארוכה בחיים שלי."

אבל גם הרגע הזה אינו קצר אלא תחילתו של מסע בן שלושה שבועות. "אוספים אותנו במשאיות מסודן עם הרבה פחד וחשש עד לחוף הים ואחר כך העלו אותנו לאוניה, ופה כבר הייתה מעורבות של המוסד הישראלי. המוסד משתלט על אי בסודן, ביום הוא פעל כאי תיירות ובלילה היו אוספים את כל היהודים ומביאים אותם לכיוון הים ושמים אותם באוניה. 300 עולים נדחסים באוניה שמפליגה בין כמה ארצות כ- 3 שבועות, ואז היא מגיעה לאילת. מאילת מטיסים אותנו לבן גוריון ובבן גוריון מחכים לנו אוטובוסים שהלכו דרומה, למרכז, וצפונה. אני והמשפחה שלי הגענו לעתלית, ואז מתחילה שוב התאקלמות מאפס."

מתוך הרצאתה של גאולה הדראי- 'מסע בין הבגדים'. בתמונה שיחזור השמלות שתפרה במיוחד להרצאה. צילום גדעון אג'זה 

להתחיל מההתחלה בישראל

הסוכנות נתנה להם דירה ולמחרת בבוקר הם נקראו למשרד כדי להעניק לכולם תעודות זהות. "המדריכה מהסוכנות אומרת לאבא שלי "תשמע, השמות שלכם נורא קשים, גם לגננות וגם בבית ספר יהיה קשה לקרוא להם, אנחנו מחליפים לכם שמות", זה לא היה אתם רוצים או לא רוצים, זה היה 'אנחנו נותנים לכם כדי שיהיה לכם טוב בישראל', ואז היא נותנת לכל אחד ואחד שם חדש". זה הרגע בו הופכת גאז'ץ לגאולה. בשלב הבא המדריכה לוקחת אותם לחנות בגדים לקנות להם בגדים חדשים.  "עכשיו צריך להתרגל לא רק לשפה ותרבות אלא גם למרקם חדש בישראל, מה שהיה בשנת 80-82, ואלו בגדים שאני לא מכירה וצריכה להתרגל אליהם."

גאולה כבר בת 10, לומדת באולפן משך חודשיים עברית ואז נכנסת לראשונה לבית הספר ישר לכיתה ד'. " אני נכנסת לכיתה רגילה, 32 ילדים צברים לבנים ואחת שחומה. זה היה אתגר, היה קושי, אבל מהר מאוד אני מבינה שאני מביאה משהו אחר לחברה הישראלית. מה אני מביאה איתי? אני מביאה איתי צבע שונה, קודים שונים, תרבות שונה, ועם כל זה אני צריכה להיטמע בתוך החברה הישראלית וזה לא קל."

אמא שלה לא עמדה בתלאות העלייה אושפזה בבית חולים. גאולה הקטנה הופכת בפועל לאם הבית, מכינה אוכל למשפחה, דואגת להכין את הילדים למסגרות החינוך בכל בוקר.  "קיבלתי אישור מביה"ס להגיע בחצי שעה איחור כי אני צריכה לקחת אותם לגנים ולבית הספר ונהיה פער לימודי גם בכיתה. כשהגעתי לכיתה ו' אמרו שיש טקס סיום יסודי, ושמעתי את הילדים מתרגשים לקראת זה ומדברים על קניית בגדים חדשים, ואיך אני מסבירה עכשיו להורים שלי שאני צריכה בגד חדש כי אני מסיימת כיתה ו'? מה אני אבקש מהם, ממה שאין להם? אני לא יכולה. יום אחד בדרך למכולת אני מוצאת כסף. אני חוזרת הביתה ואומרת "אימא, מצאתי כסף ואני לא יודעת מה לעשות עם זה", אז היא אמרה "תקשיבי, אם אנחנו נשמע מישהו מהשכנים שמחפש כסף ואבד לו כסף, אנחנו ניתן לו, אם לא זה יהיה שלך". אז חיכינו שבוע, שבועיים, שלושה, אף אחד לא בא לבקש, אז היא אמרה לי זה שלך. ואני חגגתי.  'עכשיו אני אהיה כמו כולם, אני הולכת לקנות שמלה', ואני הולכת לקנות שמלה לבנה עם חוט אדום ופרפר בצבע אדום, מבחינה חיצונית לפחות אני שווה בין שווים. אני כמו כל הילדים, יש לי בגד חדש, אני גאה בעצמי, אני מסיימת את כיתה ו' בהיי, אבל עדיין החיפוש העצמי עוד לא נגמר."

השמלה הרביעית מסמלת את השלב הבא בחייה - שמלת החתונה. בגיל 22 מחתנים אותה בשידוך.  "חיתנו אותי כמו שמחתנים באתיופיה, , ולא רציתי להפר את ההתחייבות של  ההורים שלי, אז אמרתי אוקי, אני מתחתנת אבל זו תהיה החתונה הכי מושלמת שיכולה להיות. ואני הולכת וקונה שמלה הכי יקרה בדיזנגוף בתל אביב, ועושה שם גם שיער ואיפור. מבחינה חיצונית הייתי הכי מהממת, אבל עדיין הרגשתי שאני לא מחוברת לעצמי וזה שיגע אותי."

אחרי שנה היא פירקה את הנישואין. כשהיא אמא לבן בכור, יצאה גאולה במסע לחפש את עצמה. "מה הזהות שלי, איפה אני, מי אני, מה השורשים שלי, ולחבר את מי שאני, סדנאות, כל סדנה שיכולה להצמיח אותי, כל מפגש עם אנשים שיכולים לתת לי משמעות, וככה חיפשתי את עצמי מי אני עד שבניתי את עצמי לקח לי המון שנים. כיום אני עוסקת בסטיילינג טיפולי שלמדתי אצל המפתחת היטה עדי לנדאו רון, לקהל של נשים ונערות, לעולות חדשות. אני מעבירה סדנאות כדי שבאמת הן לא יגיעו למקומות כאלה, אלא באמת שיישארו עם הזהות האמיתית שלהן, עם השורשים שלהן."

למה זה חשוב מה אנחנו לובשות?

"ברגע שאנחנו לובשים את הבגד זה מקרין עלינו, מי אנחנו, הצבעים שאני בוחרת, מיד ההרגשה הפנימית שלי משתנה, אז אני מעבירה לאנשים שיתלבשו מתוך מודעות, לא סתם לכסות את הגוף, אלא מתוך מודעות, מה זה יעשה לי במהלך היום שלי, איך אני אראה, מה אני משדרת לאנשים ברגע שאני לובשת את זה או זה, והבגדים שלנו הם מספרים סיפור, אז שהסיפור שלנו יהיה ממוקד למי שאנחנו, למה שאנחנו רוצות לשדר."

הדראי בלבוש מסורתי בכניסה לבית בכפר האתיופי המשוחזר שהיא מנהלת, מרכז מורשת יוצאי אתיופיה בקרית גת. צילום מאירה גוראי רז

במקביל גאולה מנהלת מזה מספר שנים את הכפר האתיופי, מרכז מורשת יוצאי אתיופיה בקרית גת,  אליו מגיעים גם קבוצות מבקרים וגם בני הקהילה. "זה מקום של חיבור עצמי, של זהות."

עכשיו היא יוצאת עם הרצאה חדשה "המסע שלי דרך הבגדים". "המטרה של ההרצאה היא לעורר אצל נשים רבות את הילדה הפנימית ולעבוד איתה. המוטו שלי שמוביל אותי בחיים הוא האמונה בעצמי וכל הזמן להמשך לחלום ולהגשים כל יעד כדי להיות מודל לעוד נשים רבות".

"כל מסע של 1000 ק"מ מתחיל בצעד אחד. את המסע שלי התחלתי באותו לילה באתיופיה,  בו בחרו בני משפחתי לצאת אל המסע אל עבר הלא נודע, לתת הכל,  כדי להגיע לירוסלם. מאותו רגע בלתי נשכח, ועד היום -אני במסע. המסע הזה דרש ממני מגיל כה צעיר להיות חזקה, להתאים את עצמי לדרישות השונות של הדרך, להסתגל. הדרך הייתה מלאת מהמורות, הן במסע דרך סודאן והן בקליטה בארץ. ובתוך כל זה- אני. ילדה  צעירה, המחפשת את מקומה בחברה שונה, בודקת מהו הלבוש הנכון, איך " נכון" להיות פה בחברה הזו, שלא מכירה ולא מבינה מי אני, ומאין באתי. אני רוצה שנשים ונערות ייראו את החיבור הפנימי, שיעשו את העבודה הפנימית והחיצונית כדי שבסוף גם הן ירגישו טוב עם עצמן כי אפשר לשלב את שתי התרבויות, גם את התרבות האתיופית וגם את התרבות הישראלית, להמשיך אותם ביחד - לי זה נותן כוח."