" אוהבת את הילד, שונאת את האמהות "
רוני קוזלובסקי שמעה סיפורי אגדות על הרגע שתהפוך לאמא, על המשמעות שתיכנס אל חייה ועל אושר שלא חוותה כמותו, אך כשהיא ילדה את בנה היא גילתה שהאמהות אחרת- היא גם קשה, שואבת ולעיתים מרוקנת ממשמעות. לקראת יום המשפחה, היא כותבת בשביל כל אותן אמהות שאוהבת את הילדים שלהן עד מוות אך לא אוהבת את חיי האמהות: " אני רוצה לתת קול לנשים שהן אמהות, טובות ככל שהן יודעות להיות, אך גם יודעות להגיד שזה לא בשבילן"
צילום Michal waizman gideoni
הרגילו אותנו לחשוב שהאמהות היא מעוז כל האושר והמשמעות, התגלמות הקיום על פני העולם. הדבר לו כולנו מחכות כדי להיות שלמות. אבל מה עם הנשים שלא מרגישות כך? מה עם הנשים שלא מתחברות לתפקיד ולא נהנות ממנו. מה עם הנשים שסובלות ולא יכולות להתפטר. למה את קולן אף אחד לא משמיע?
אני אמא כזו. אוהבת את הילד שלי עד מוות, אבל שונאת להיות אמא. כשהפכתי לאמא נכנסתי לדכאון עמוק, ומשבר זהות קשה. לקח לי שלוש שנים לצאת ממנו, ולהתחיל למצוא את עצמי מחדש. ברגע אחד הפכתי מאדם עם מהות, רצונות, צרכים, מאווים ואהבות, לעבד נרצע של תינוק בן יומו שלא הותיר לי מקום לנשימה. פתאום הייתי קליפה של בן אדם, צל, DEAD MAN WALKING. חיכיתי להרגיש את המשמעות הזו שכולם מדברים עליה, את האושר הקוסמי הזה שפתאום חודר לחייך בלי שידעת. זה לא קרה לי. לא הרגשתי שמצאתי את המהות שלי על פני היקום. במקום זה הרגשתי שנפל עלי תיק שאני לא מספיק חזקה לשאת. הרגשתי שלקחו לי את המשמעות בחיי, ועכשיו התפקיד שלי הוא רק להיות אמא. ואמא זה התפקיד הכי מובן מאליו שקיים, בטח בחברה שלנו. תחשבו על זה - כמה זה מקובל בחברה הישראלית, שאישה תהיה אמא ובזה היא תמצא את משמעות חייה?
באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!
אבל יש אמהות אחרת, ויש הרבה נשים שחוות אותה. דיברתי עם כמה נשים כמוני, שאוהבות את הילדים אבל שונאת להיות אמהות. גם להן זה לא קרה. כל אחת עשתה ילדים מסיבותיה היא, אבל אף אחת לא תיארה לעצמה כמה זה קשה וכמה התפקיד הזה הוא לא בשבילה. גילוי נאות, אני לא רציתי ילדים. אבל אחרי שהפכנו לזוג היה לי חסר איזה חלק שישלים אותנו למשפחה. אז עשינו ילד. היום אני מודה שצדקתי בחוסר הרצון בילדים אז. הוכחתי לעצמי שצדקתי. זה כמובן מאוד אישי, אבל אצלי זה המצב.
תמר, אחת הנשים שראיינתי אמרה שמה שהכי קשה לה זו העובדה שזה לכל החיים. אין לאן לברוח. ונכון שכולם יודעים שלהיות אמא ואבא זה לכל החיים, אבל ברגע שאת אמא וזה באמת לכל החיים, קצת יותר קשה להכיל ולקבל את זה. והקולות מבחוץ בוודאי לא מקלים על התחושה. שלא יהיה ספק. אני אוהבת את הילד שלי. זו הסיבה היחידה שאני לא עוזבת את התפקיד. כי אני אוהבת אותו והבטחתי לעצמי ולו להלחם בשדים הכי גדולים שלי ולעולם לא לוותר. וזה מה שאני עושה. כיום השד הכי גדול שלי הוא האמהות והעובדה שאני לא מצליחה להתחבר אליה ולהתגבר על התחושה שאני באופן קבוע עושה משהו שאני לא אוהבת. אפילו אם זה למען מישהו שאני כן.
תארו לעצמכן שהייתן עובדות במקום שמסב לכן סבל ואומללות. הייתן קמות והולכות לא? תנסו לתאר לעצמכן את אותה התחושה בלי היכולת לקום וללכת. אלא הידיעה הברורה שאת עושה משהו שאת לא אוהבת, לא נהנית ממנו, וסובלת ממנו למען האדם שאת הכי אוהבת. האמהות האלו, אנחנו, לא אמהות יותר טובות מאף אחת אחרת. אנחנו פשוט כנות עם עצמנו ועם העולם ומודות בפה מלא שאנחנו לא אוהבות את התפקיד, ויודעות לייצר את ההפרדה בין התפקיד לילד. אבל, וזה אבל גדול, אנחנו גם לא אמהות פחות טובות. אנחנו עושות את כל מה שדרוש מאיתנו כאמהות כי אין לנו ברירה. אבל אנחנו לא פחות טובות, אפילו אם אנחנו לא אוהבות את זה. אם היה מדובר בכל תפקיד או מקצוע אחר לא הייתה נאמרת מילה אם אנחנו לא אוהבות את התפקיד, אבל בגלל שלהיות אמא זה התפקיד, לפי החברה אנחנו מחוייבות לאהוב אותו. מי שלא אוהבת או לא מתחברת ויותר קשה לה עם החיים שיצרה לעצמה, בדרך כלל מתביישת בזה. כי כך חונכנו מינקות, שבסוף אחרי הכל, לא משנה מה אנחנו - אנחנו צריכות להיות אמהות.
אני רוצה לתת פה קול לנשים שהן אמהות, טובות ככל שהן יודעות להיות, אך גם יודעות להגיד שזה לא בשבילן. וזו דיעה שצריכה להאמר ומגיע שיהיה לה מקום.
אז תשאלו אותי, למה עשית ילדים? אתן צודקות בשאלה הזו. אין לי תשובה. אבל אני חוזרת לפתיח - ככה הרגילו אותנו. אם את לא רוצה להיות אמא משהו כנראה פגום בך, כי איך יכול להיות שיש לך רחם ואת לא רוצה לממש את ייעודו? כי זו בעצם המהות של הנשים. להיות אמהות. אני באה להגיד שלא. רוב הנשים שמתחרטות או לא אוהבות את התפקיד, עשו זאת כנראה בגלל שכולם עושים. כי ככה לימדו אותנו, שיש רק דרך אחת לחיות. חתונה, ילדים וכך הלאה.
אין כלל את האופציה לנשים לחשוב באופן עצמאי ולהחליט בשביל עצמן האם הן רוצות להיות אמהות. לא נותנים להן מקום לשאול את השאלה הזו, כי הרי ברור שתהיי אמא. זה השיח בחברה שלנו, בעיקר בארץ, בחברה שמקדשת ילודה ולא חושבת על ההשלכות של זה בכל הפרמטרים. אבל זה כבר לדיון אחר. מבטיחים לנו אושר שלא ידענו קודם, ותחושת משמעות, כאילו אין לנו אחת בלעדיהם. ויש המון נשים שזה אכן ממלא אצלן את המקום הזה וזה נפלא. אך אני רוצה לתת קול לאילו שלא מרגישות כך. לנשים כמוני שהן האמהות הכי טובות שהן יודעות להיות, שאוהבות את הילדים והילדות שלהן עד סוף העולם, שיעשו בשבילם.ן הכל.
אז לא, זה לא נתן תחושת משמעות גדולה יותר, ואולי אפילו להפך. זה גם לא נתן לי רגעי אושר שלא ידעתי לפניו, לא מצאתי את מהות הקיום שלי על פני הכדור הזה בעצם הפיכתי לאמא ועם זאת, אני עושה את עבודתי וחובתי כאמא כי אני כזו, אוהבת או לא. הילד שלי לא מסכן. הוא מקבל אהבה בארגזים ולא חסר לו דבר, ואני נותנת קול לאלו שמרגישות כמוני ומתביישות לומר זאת, אפילו לעצמן. אנחנו לא אמהות פחות טובות. אנחנו פשוט לא אוהבות להיות אמהות.
React to WordPress