''אני שמחה שאמא שלי מתה'' הוא ספר על הורות רעילה, אך גם על גאולה וצמיחה

מאת: מאיה קלופמן , 09/05/2023

ג'נט מקרדי הייתה בת שש כשאמה לקחה אותה לאודישן הראשון שלה למשחק. החלום של אמה היה שבתה היחידה תהיה כוכבת, וג'נט הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לשמח אותה. משום כך צייתה כשזו דרשה ממנה מה שהיא כינתה "הגבלת קלוריות", לאכול מעט ולהישקל חמש פעמים ביום כדי להישאר קטנת גוף. היא סבלה בשתיקה גם כשערכה לה בבית טיפולי יופי יסודיים ורחצה אותה עד גיל שמונה עשרה. אמה הייתה שותפה מלאה ליומניה, לאימייל שלה ולכל הכנסותיה.

בספר שכתבה מקרדי, "אני שמחה שאמא שלי מתה", היא מתארת את האופן שבו אמה דחפה אותה לקריירת משחק בגיל שש, ואת יחסי התלות ההדדית שפיתחו במהלך הקריירה שלה, שכללה משחק בסדרות ילדים מצליחות כמו "איי קארלי" ו"סאם וקאט". מקרדי מתארת בפתיחות כיצד אמה השליכה עליה את השאיפות שלה להצלחה, כפתה עליה אודישנים, שיעורי משחק, והגבלות קלוריות מחמירות כדי שתישאר קטנה פיזית ותוכל לגשת לתפקידים של דמויות קטנות מכפי גילה האמיתי. האם התעללה במקרדי כמעט בכל מובן לא- פיזי אפשרי, ושלטה בכל היבט בחייה, כולל קילוח הבת עד גיל שמונה עשרה. בספר מקרדי מספרת איך הלחצים והזיוף שחוותה כחלק אינהרנטי מקריירת המשחק שלה הובילו להפרעות אכילה חמורות ולהתמכרויות לאלכוהול. היא מתארת גם את תהליך ההחלמה שלה, תהליך שזרז לא שולי בו היה מותה של אמה מסרטן.

בתור בת הדור שצפה במקרדי כנערים וכילדים (ילידי אמצע / סוף שנות התשעים), נדמה שאני קהל היעד של הממואר. קשה לדמיין שהשחקנית רדופת הפרעות האכילה, הנרקיסיזם האימהי והבדידות היא זו ששיחקה את הדמות המגניבה ונטולת המאמץ שאחותי הקטנה ואני נהגנו לצפות בה בדבקות בערוץ ניקלודיאון. גם הפסקול התרבותי של הספר מותאם לבני דורי. הוא עמוס התייחסויות לאמנים, לסרטים ולסדרות בני התקופה כמו אבריל לאבין, שרה ברליס, "היי סקול מיוזיקל", "רקדניות קטנות" ועוד, ומקרדי מספרת בו על יחסיה עם השותפות לסדרותיה, מירנדה קוסגרוב ואריאנה גרנדה.

עם זאת, המיקוד של הספר אינו בדמויות הרקע, אלא בחייה של מקרדי עצמה, אותם היא מתארת בפתיחות ובכנות. כקוראים, אנחנו נמצאים בתוך פצע פתוח, בתוך תאונה חזיתית בצד הכביש, בתוך שחזור טראומה פוגענית וקשה ומאמללת. זו כמובן שהייה שמעוררת רגשות עזים, נוסף על תחושת מציצנות מסוימת, לא נוחה. עם זאת, מקרדי לא רק מספרת לנו את סיפור חייה עצמו. לכל אורך הקריאה, היא מספקת יחד עם תיאור האירועים והרגשות גם קול נוסף, כעין מדריך שמסביר לנו כיצד עלינו להבין את האירועים:

"משהו בי מתנגד שיכפו עליו את הטראומה הזו" (עמ' 94), "נכון שלא הצלחתי לספק את הדמעות באודישן של 'ללא עקבות', אבל אני כן יכולה לספק חיוך בשביל אמא בדרך הביתה. בשני המקרים, זו הצגה" (עמ' 96), "אני קולטת עד כמה זה מתיש לצנזר בלי הפסק את הנטיות, התגובות, המחשבות והפעולות הטבעיות שלי כדי להפיק את הגרסה שאמא הכי תאהב" (עמ' 156), "אני רוצה שהיא תאפשר לי לצמוח, אני רוצה שהיא תרצה, שאהיה אני עצמי" (עמ' 177), "קל יותר להיות כועסת מאשר להרגיש את הכאב מתחת" (עמ' 206), "השקעתי את כל-כולי בניסיון להבין ולהכיר את אמא שלי [...] על חשבון ההיכרות האמיתית שלי את עצמי" (עמ' 252), "סגדתי לה [...] הסגידה הזאת השאירה אותי תקועה, נכה רגשית, נפחדת, תלותית, במצב כמעט קבוע של סבל רגשי" (עמ' 339), ועוד ועוד.

View this post on Instagram

A post shared by Jennette McCurdy (@jennettemccurdy)

נקודת המבט חד משמעית – זה סיפור על גאולה ועל צמיחה. הוא כתוב בכנות מפתיעה ומתובל בהרבה הומור שחור, ומספר סיפור מעורר השראה על חוסן ועל עצמאות, וגם על השמחה שבחפיפת השיער שלך בעצמך. ניכר שהדחף המרכזי כאן הוא הרצון להיות מובנת. זה דחף מובן, בטח בעת כתיבה אוטוביוגרפית וחושפנית כל כך. אבל מבחינה ספרותית, הבחירה הזו להבהיר ולקבע יחד עם היעדרם הכמעט מוחלט של אמצעים אמנותיים או שפה פיגורטיבית, מעקרת את הספר והופכת את הקריאה בו מחוויה אמנותית- אסתטית לדבר הדומה יותר להאזנה של טיפול פסיכולוגי של אדם אחר. זה ספר מפעיל רגשית, מעורר כעס, כאב וחמלה- ותו לא. יש כאן בחירה מובהקת להוציא מן הספר את העומק והרב- צדדיות שהופכת ספרות למה שהיא, כדי שייקרא אך ורק באופן הנדרש, כדי שמקרדי תובן אך ורק באופן שבו היא רוצה להיות מובנת.

זו תחינה בת- הזדהות: כולנו רוצים להיות מובנים, כולנו רוצים לשלוט במה שיסופר על חיינו, כולנו רוצים להצטייר רק דרך הטוב והישר שבנו. קל להבין מדוע מקרדי, שחייה נשלטו בצורה כמעט מוחלטת על ידי אימה עד גיל מאוחר, רוצה בכך. אבל הבחירה הזו הופכת את הספר גם לחד מימדי, לדל, ולמעט משעמם. הוא מצליח להפתיע את הקורא רק דרך התעללויות חדשות שנחשפות, כלומר, רק במובן הצהוב. יש כאן בחירה מודעת להימנע מלתאר דמות עשירה, מפותחת, מרובדת. במובן הספרותי, התוצאה דומה לארטיקים דלי הקלוריות שאמה של מקרדי קנתה עבורה כדי לוודא שלא תשמין. הרבה סוכר-רגש, ללא ההזנה.

כותבת הטור היא מאיה קלופמן, מחברת הספר "ויסקי לארוחת בוקר" (שולחן כתיבה מבית הוצאת מטר)., כותבת סיפורים, שירים וביקורות פרי עטה התפרסמו בבמות שונות, מאסטרנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב.