"חשוב שלכל ילד יהיה מישהו שרואה אותו בעולם הזה"

כל ילד זקוק לדמות יציבה עמה יוכל לבנות בהדרגה קשר משמעותי המבוסס על אמון וקרבה. כל ילדה זקוקה לתחושת בטחון, להרגיש שהיא אהובה ובעלת ערך. בישראל גדלים כיום אלפי ילדים ונוער בסיכון, שגדלים בפנימיות רווחה בשל נסיבות חיים מורכבות, וחוו הרבה כאב וקושי. חלקם מתמודדים עם חרדות וטראומות, שהועצמו על רקע להשבר הגדול שנוצר ב7 באוקטובר ובמלחמה שעדיין נמשכת. בישראל חיים כיום כ-6,500 ילדים ונוער בסיכון בפנימיות המפוקחות וממומנות ע"י האגף החוץ ביתי במשרד הרווחה והביטחון החברתי. מתוכם  כ20% ילדים ומתבגרים הם "נעדרי עורף משפחתי" – יתומים או כאלו המתמודדים עם מצב רגשי ומשפחתי מורכב במיוחד, ללא דמות בוגרת משמעותית יציבה ומיטיבה בחייהם. על רקע זה הם אינם יוצאים לביתם בזמני חופשות וסופי שבוע באופן סדיר.

הפנימיה פועלת לספק את צרכיהם החומריים והרגשיים ומהווה מענה משמעותי לכלל הילדים, אולם בהיעדר עורף משפחתי, חווית הבדידות משליכה על מצבם ונדרשת מעטפת נוספת לצוות הפנימייה, אשר תסייע ליצור מענה רגשי וחברתי נרחב לצרכיהם הייחודיים. "חונך מלווה לחיים" הוא מתנדב בגיר אשר מגיע אחת לשבוע לבקר את הילד בפנימייה. במהלך הביקור הם מבלים יחד זמן איכות משותף ונקשר ביניהם קשר ייחודי "חיצוני" לצוות הפנימייה. החונכים מקבלים ליווי מקצועי מצוות הפנימייה ומטעם משרד הרווחה ועמותת ילדים בסיכוי. "חונך מלווה לחיים" הינו אחד משני מענים הקיימים כיום לילדים נעדרי עורף משפחתי. המענה הנוסף הינו "משפחות מלוות" – משפחות המתנדבות ומארחות את הילד באופן קבוע בביתם בסופי שבוע וחופשות.

שלומית בירנבוים, מנהלת תחום באגף בכיר חוץ ביתי, משפחות ילדים ונוער במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מספרת כי "אנשים רבים במדינת ישראל חשים בימים אלה את חווית התלישות ממקום מגוריהם. חניכים נעדרי עורף משפחתי בפנימיות חווים "טראומה בתוך טראומה" , תחושת הבדידות מלווה אותם לכל אורך חייהם ובדגש על ימי חגים וחופשות כשיתר חבריהם יוצאים לביתם. אנו במשרד הרווחה יזמנו עבורם את המענה "חונך מלווה לחיים", דמות בוגרת המגיעה מדי שבוע לביקור בפנימייה במטרה שהמפגש יוביל ליצירת קשר עם דמות משמעותית המסייעת, תומכת ,מייעצת ,נוכחת באירועים משמעותיים ומלווה את החניך במהלך הפנימייה ובחייו הבוגרים."

עוד אומרת שלומית כי "חשוב לציין שמעטפת הפנימייה והצוות הרב מקצועי שעובד בה מקדם את הילדים במימדים רבים: חינוכי, התנהגותי, בריאותי ,משפחתי ובעיקר דואג לאפשר לילד לגדול בסביבה מיטיבה חמה ומקצועית.  המתנדב "חונך מלווה לחיים" הוא מענה משלים הקושר עם הילד.ה קשר משמעותי "חיצוני" לצוות הפנימייה במטרה להיות דמות מבוגרת שתמשיך ותלווה אותו במהלך חייו הבוגרים,גם לאחר שהחניך יסיים בגיל 18 את שהותו בפנימייה ויצא לחיים בוגרים ועצמאיים.  אנו קוראים לציבור להגיע לערבי החשיפה שלנו , להצטרף לעשייה המבורכת ולהוות דמות וקרובה ומשמעותית עבור הילדים".

שרון לופשיס רצון, מנהלת התכנית "חונך מלווה לחיים" בעמותת ילדים בסיכוי, משתפת כי "קשה לכמת לתוך מילים ומספרים את המשמעות של אדם מבוגר ומשמעותי בחיי אלה שאין להם אחד כזה. החונכים הופכים להיות עבור הילדים דמות מאוד קרובה, טובה, אוהבת ומקבלת ללא תנאים. אט אט נרקמים יחסים מופלאים, הילד מרגיש (לעיתים לראשונה) שיש מבוגר בחייו שמקפיד להגיע לראותו, לבלות איתו זמן איכות, לשמוע את מה שעל ליבו, מעניק לו תחושת בטחון ואהבה ומאפשר לו להרגיש בעל ערך. גם החונכים עצמם מספרים על תחושות דומות, שההתנדבות גורמת להם להרגיש טוב, שהם עושים דבר משמעותי וכפועל יוצא מועצמים ומחוזקים בעצמם. להיות חונך מלווה זה אומר להגיע פעם בשבוע לפנימייה, לפגוש את הילד, להכיר אותו, להתחבר אליו, לאהוב אותו ולהחזיר לו את האמון בעולם המבוגרים. חשוב לציין שההתנדבות היא לטווח ארוך והציפיה שלנו מהחונכים היא שהליווי יתחיל בתקופת שהותם של החניכים בפנימיה וימשיך גם לאחר שהיא מסתיימת וכך הם בעצם יהוו דמות משמעותית וקבועה בחייהם גם בתקופה הקשה של הפרידה מהפנימייה והיציאה אל חיים עצמאיים".

שרון ושלומית מחדדות כי "כרגע דרושים חונכים עבור כ 50 ילדים ממגוון פנימיות ברחבי הארץ. החונכים צריכים להיות בטווח הגילאים 35 עד 65 עם יציבות תעסוקתית, יציבות בריאותית, מחוייבות לטווח ארוך ומעבר לכך, אנשים טובים עם סבלנות, יכולת להכיל, רצון להתחיל תהליך ארוך, לעיתים לא פשוט, אך מלא בסיפוק"

צחי קנר בן ה-45 מלווה את ק' מפנימיה במרכז הארץ. "אני נמצא בתהליך של החונכות כשנה עם ילד מקסים ומיוחד כבן 14 שנמצא כבר 4 שנים בפנימייה עם אחותו הקטנה, ללא הורים בתמונה. משך אותי לעזור ולהשפיע על מתבגרים שצריכים שיראו אותם בעולם הזה. זה כרוך בהשקעה של מספר שעות שבועיות למפגש וקשר טלפוני\הודעות במהלך השבוע שבונה את הקשר ויוצר אמון. התחלנו בפעילויות ספוטיביות ביחד. במפגשים הראשונים שיחקנו כדורסל, עשינו אימוני כושר וטיולים רגליים. בהמשך התחלנו לצאת מהפנימיה, לראות רכבים בחדרי תצוגה ומוסכים (כי הוא מאוד אוהב מכוניות) ובכל פעם מחליטים אם יוצאים מהפנימיה או נשארים ועוסקים בצילום, משחקי קופסה, כדורסל ועוד. מדובר בתהליך איטי של בניית אמון וקשר ללא תנאים ולפי מה שמתאים ונוח לילד".

צחי מספר כי "לפני כמה שבועות שיחקנו במשחק קלפים עם שאלות אישיות, שפתח שיח חדש עמוק ואמיתי שמאוד ריגש אותי כי לקח לו זמן להיפתח. אני מקווה שאני תורם, אותי זה ממלא בתחושה טובה וסיפוק גדול כל פעם שנפגשים. הבנתי שהוא מרגיש איתי בנוח כשיצר קשר עצמאי איתי מחוץ לזמנים הרגילים, ושהוא משתף בהודעות על דברים שמדליקים אותו כי חשוב לו שאדע. מבחינתי, חשוב שלכל ילד יהיה מישהו שרואה אותו בעולם הזה ושהמלווה נשאר לכל החיים, לא רק עד שהילד מסיים את המסגרת המוגנת."

צחי ודני: "חשוב שלכל ילד יהיה מישהו שרואה אותו בעולם הזה"

יפעת נבו, בת ה-50, הפכה לחונכת לחיים לנערה מפנימייה מתחילת ספטמבר, ומלווה נערה מקסימה בת 15 שהיה לה קושי ללמוד ולהיות בפנימייה. "נכון להיום עברה שינוי משמעותי והפכה להיות תלמידה משקיעה, רגועה, מנומסת ועם מוטיבציה להצלחה. הסיבה שהתחלתי להתנדב היא העובדה שהייתי מורה במשך 30 שנה, יצאתי לפנסיה והרגשתי צורך לחבק ולתת תמיכה לילדים שעולמם אחר ויותר מאתגר. ילדים שאין להם משפחה ואוזן קשבת של הורים המקנים ביטחון בעולם. בנוסף, אני מלווה ילד נוסף שנמצא בבית אומנה כרגע."

עוד מוסיפה יפעת כי "בתחילה היה יחס אינפורמטיבי וקצר בנינו, אך עם הזמן היא נפתחה אלי ומעזה לפתוח את ליבה במפגשים בינינו. אנחנו בעיקר מדברות תוך כדי הליכה או יושבות בבית קפה. בעיני מרגש שהיא מאפשרת לי ומתקרבת אלי לחיבוק. המון פעמים בשיחות שלנו היא אומרת לי שהדברים שאני אומרת לה מאפשרים לה להסתכל על דברים אחרת ושהיא תאמץ אותם ותנסה גם ליישם אותם. מרגש אותי שהיא מאוד נפתחת אלי וחושפת מולי באמת מה הקשיים שלה גם בהתנהלות שלה בפנימייה וכן דברים שמציקים לה באופי שלה." יפעת מציינת כי "החשיבות שלי כמלווה היא עצם היותי מישהי מבחוץ ולא מהפנימייה, שיכולה להקשיב לה באופן נקי ללא דרישות, תנאים,שיפוטיות וביקורת. זה מאפשר לה לפרוק ללא ריצוי מה שבאמת מפריע לה, כולל כעס על האנשים שסובבים אותה".

עוד מתארת יפעת ואומרת "אני מודה שמקומות כאילו מאפשרים לי להיות בהודיה גדולה על הקיים בחיי. רמת ההקשבה ובחירת המילים מולה בצורה מדויקת ובאיפוק, מאפשרים לי לקחת גם נשימה מול הבנות שלי (שאומנם מבוגרות יותר) וגם מולן להיות באיפוק והקשבה מוחלטת. נראה לי שאני הכי תורמת בכך שאני מאפשרת לה לשנות אוירה תוך יציאה מהפנימיה החוצה, לדבר את מה שעל ליבה, לשקף לה את העולם שבחוץ ולטעת בה זרעים של תקווה ויעדים להצלחה בעתיד".

יפעת נבו: "מקומות כאילו מאפשרים לי להיות בהודיה גדולה על הקיים בחיי"

ארלט ביל, בת 50,  מלווה למעלה משנה נערה שגדלה בפנימייה. "אני מלווה נערה ששוהה בפנימייה, תיכוניסטית, רגע לפני סיום התיכון. בת למהגרים ילידת הארץ. נערה יפה, חייכנית ופתוחה, ששיתפה אותי כבר במפגש הראשון אודות המארג המשפחתי המורכב והחינוך הנוקשה . החיבור בינינו היה מיידי ומהר מאוד מצאנו תחומי עניין משותפים כמו קריאה, מוסיקה, מילים והרבה צחוק. כבר שנים שאני מנסה לשכנע את בעלי לאמץ ילד ולצערי הוא לא מרגיש כמוני, אז כששמעתי לראשונה על המיזם המדהים הזה קפצתי על ההזדמנות וחתיכת הפאזל החסרה הושלמה מבחינתי. כל עיסוקי בשנים האחרונות הם סביב ילדים, אם כמדריכה בצהרונים, סייעת אישית בחינוך המיוחד, מדריכת יוגה לילדים וכיום כסייעת בכיתת תקשורת. אני אוהבת להיות במחיצת ילדים כי אני אוהבת את האמת שלהם, הכנות והתמימות שטרם נפגמו."

ארלט משתפת כי "כבת בכורה שגדלה בבית בו התקשורת בין ההורים הייתה אלימה, תמיד קיוויתי שמישהו יציל אותי. הייתי ילדה מבועתת שחיוך ענקי מרוח לה על הפרצוף כדי שלא ירחמו עליה. ומשם לדעתי באה הבחירה בחונכות. לתמוך, להקשיב, לתווך ואולי להציל מישהו. בעיקר מעצמו. אני מאמינה שהחניכה צריכה לבוא באופן טבעי, מה שאני מעבירה לבנותיי זהה גם מול הנערה שלי. ה"חפירות", השפה המשוחררת, ההומור והאמת. תמיד תמיד רק האמת. וכמו עם בנותיי, גם כאן אני מאפשרת את הבחירה, תוך לקיחת אחריות אישית. לכל פעולה יש תוצאה והבחירה היא של כל מתבגר באשר הוא. אני יכולה להסביר, להזהיר ולכוון אבל הבחירה תמיד בסוף תהיה שלה. כל יום אצל הנערה שלי הוא התמודדות חדשה. אני משתדלת כל בוקר לשלוח הודעה, הגיג או תובנה והיא בוחרת אם להגיב ומתי. אני לא לוקחת אישית גם כאשר היא נעלמת למספר ימים או מסננת אותי, כי בסוף תמיד היא חוזרת."

ארלט ביל: "כבת בכורה שגדלה בבית בו התקשורת בין ההורים הייתה אלימה, תמיד קיוויתי שמישהו יציל אותי"

עוד משתפת ארלט כי "אירוע מכונן שמאוד ריגש אותי קרה כשלושה חודשים לאחר שנפגשנו. זו הייתה שעת אחר צהריים והייתי בדרכי הביתה מהעבודה כאשר קיבלתי ממנה שיחת טלפון ורק קולות בכי חנוקים נשמעו. לאחר מס' דקות של דובבות הצלחתי להבין כי היא נסערת לאחר ראיון עבודה כושל בו לדבריה במקום לענות על שאלות המראיינת, היא רק בכתה. שוחחנו כחצי שעה עד שנרגעה. לאחר מס' דקות היא שלחה לי הודעה ובה היא כתבה כמה היא מודה שאני בחייה וכי השיחה מאוד עזרה לה להתאפס. כאן הבנתי כי הקשר בינינו מבוסס וכי היא רואה בי אוזן קשבת. אנחנו משתדלות להיפגש אחת לשבוע בבית קפה או בפיצרייה לכשעתיים ושם אנחנו משתפות את מה שחדש אצלנו. וצוחקות. המון. כמעט שנה חלפה וחגגנו יחד ארועים כמו מסיבת סיום תיכון. מסיבת סיום פנימייה. ערב ראש השנה עם משפחתי הקרובה והמורחבת. ארוחות שישי, ארוחת יום הולדת לגיסתי ועוד. לא הכל דבש, אבל אלו החיים ואנחנו מתמודדות עם כל יום שבא."

רויטל שדמי, בת 55 החלה כחונכת לחיים של ילדה סקרנית כבת 12 ולאחרונה הפכה להיות גם המשפחה המלווה שלה. "עברתי טיפולי פוריות מורכבים שלא הצליחו והמומחה שטיפל בי התרשם שאין יותר טעם לנסות. הרגשתי שאני רוצה לתעל את תחושות התסכול וכאבי הלב הפרטיים שלי לטובת ילד/ה שאין לו הורים או שההורים שלו לא יכולים לתפקד. חשבתי על ילדים בסיכון וקיוויתי שאמצע דרך מתאימה להשתלב בה. בהמשך פורסמה מודעה בישוב שלנו, לגבי מפגש הכרות בזום. השתתפתי בשני מפגשים והקשבתי לכל המידע, כדי להיות בטוחה שחונכת היא הגדרה שמתאימה לי. בשלב שני היה מפגש אישי עם רכזת התכנית ואחרי מפגש בפנימייה עם הרכזת והעו"ס של ילדי נוע"ם. במפגש הכרות השתדלתי להיות כנה ולתת להם להכיר אותי. התקבלתי לתוכנית, חיכיתי למציאת התאמה, חתמתי על טפסים והתחלתי לקחת חלק בליווי של הנערה פעם בשבועיים בשעות אחה"צ".

רויטל מספרת על בניית הקשר ויצירת האמון ואומרת כי "בהתחלה התמקדתי בלעשות ביחד מה שהנערה מבקשת ואוהבת לעשות- עוגות או יצירה. באחת השבתות התקשרה אלי מדריכה, ואמרה שהיא מבקשת שאגיע לבקר אותה. מאוד התרגשתי. יצאתי בספונטניות משאירה את התכניות לשבת והגעתי אליה. היא אמרה לי שהיא רוצה שאעזור לה להכין עוגה. בחרנו מתכון והכנו כדורי שוקולד. עבורי זה היה רגע משמעותי שהיא בקשה שאגיע אליה. אני מאמינה שליצור אמון אומר להיפתח מבחינה רגשית. בפגישות סיפרתי לה גם על עצמי, על המשפחה שלי והיא ספרה לי על האחים שלה וההורים. שחקנו משחקי קופסא, הקראנו סיפור הכנתי הפעלה ביצירה ותוך כדי דברנו, ואחרי כחודשיים כשהתחיל מזג האוויר נוח, יצאנו לטייל מחוץ לפנימייה. לעגלת קפה קרובה, לגן שעשועים, בחרנו גלידה. היא נפתחה עם הזמן וספרה על בית הספר, איך היא מסתדרת, עם הילדים בפנימייה. על המורות שלה, בחדר שלה ומה הייתה רוצה לעצמה כשהיא תהיה גדולה."

ריטל שדמי: ""אני מרגישה שיש לי זכות לתת לה הזדמנות, התנסות וכלים להתפתחות של קשר"

עוד מוסיפה רויטל כי "הרצף והעקביות בין הפגישות ולהוסיף עניין וגיוון בפעילות שלנו סייע מאוד ליצירת הביטחון שלה בי, שאני נמצאת לאורך זמן ובאה עבורה מהלב ואחזור בעוד כשבוע באותו יום ושעה במיוחד בשבילה. באחת הפעמים היא חיכתה ליד השער והתחילה לדבר איתי הרגשתי כאילו שלא עבר שבוע. היא שיתפה אותי באופן טבעי ובהתלהבות. עבורי זה היה שלב משמעותי כי הרגשתי שהיא רוצה שאגיע ומחכה לי במיוחד." רויטל מספרת כי הרגע שבו הרגישה שאכן התבסס הקשר היה דווקא ביום הורים. "היה יום הורים, והנערה ביקשה שיתקשרו אלי לברר אם אסכים להגיע. הגעתי ליום הורים הייתי איתה מאחה"צ עד הערב. הרכז ניגש אלי ואמר לי שהיא מאוד התרגשה שאני בדרך. לי היה חשוב שהיא לא תרגיש לבד ושימח אותי שהיא רואה בי מי שתוודא ותדאג שהיא לא תישאר לבד ותרגיש חוסר לעומת הילדים שאליהם ההורים הביולוגים באים".

לדבריה, ילד בפנימייה נמצא עם קבוצת ילדים אליה הוא משתייך, מספר מדריכים אחראיים על הפעילות. ש"ש ועוד אנשים בצוות. חשוב שתהיה לילדים נעדרי עורף משפחתי, דמות שיוכלו בעזרתה, ליצור קשר עם אדם בוגר, שתהיה אפשרות לשיחה, לספר על עצמו וליצור קשר רגשי שאינו תלוי בילדים אחרים שחיים איתו בפנימייה. רק לו לעצמו. חשוב שזו תהיה דמות יציבה, מחויבת, שיוכל לבנות קשר משמעותי של אמון. החונך מגיע עבורו ומפנה לילד/ה זמן איכות. ככל שיגדל, במידה ומתאפשר חשוב שתהיה עבורו דמות גם אחרי שמסיים את הפנימיה, מתגייס או ממשיך בחייו. "אני מרגישה שיש לי זכות לתת לה הזדמנות, התנסות וכלים להתפתחות של קשר. עם מישהי שיש לה בעיקר, כוונה טובה. אני נתרמת בהרגשה שאני נחוצה. בעמותה ילדים בסיכוי יש אנשים טובים, שעושים עבודה חשובה עבור הילדים שגדלים במציאות מורכבת. בעזרת שרון מנהלת התוכנית, התקבלתי בתשומת לב חיובית והקשבה רבה והרגשתי שאצליח לבנות עבור עצמי, דרך כמו שחלמתי לממש".

לפרטים על תכנית הליווי לחצו כאן

 לשאלות נוספות תוכלו לפנות אל שרון לופשיס רצון 0523398600    sharon@yeladim.org.il
או למוקד 118 –משרד הרווחה והביטחון החברתי

לעיגול לטובה עבור העמותה לחצו כאן