כבר יותר מחמישה חודשים שקשה לי להגיד את צמד המילים "חופשת לידה", אחרי הכל מדובר בסופו של דבר במעבר מעבודה בשכר ובשעות מוסדרות לעבודה מסביב לשעון וכמעט בחינם. ומכיוון שאני לא אוהבת לדבר על התינוק/ת כמעסיק/ה זעיר שאינו מכבד את חוקי העבודה והמנוחה הישראליים או הבינלאומיים, או ככזה שיהיה מואשם בגניבת שיטות עינויים ממשטרים אפלים (מהעדר חוסר שינה ועד לחשיפה לקולות צורמים במשך שעות ארוכות) אני גם לא אדבר על זה.

לפני שילדתי, עבדתי כדוברת ועוזרת פרלמנטרית. עבודה מרתקת, מאתגרת ומאוד מאוד תובענית. העבודה הייתה כמעט כל החיים שלי, פיזית ונפשית. אבל אחרי שילדתי, הדבר האחרון שעניין אותי היה החזרה לעבודה. הטלפון אמנם הזכיר לי את זה עם כתבים\ות שהמשיכו לצלצל משש בבוקר ועד 12 בלילה כאילו זה הדבר הטבעי בעולם, אבל אני השארתי הודעה קולית וכיביתי את הטלפון. ככל שהשבועות עברו, העזרה והנוכחות של המשפחה והחברים ירדה – ואז התחילה המשימה האמיתית: להיות עם התינוק שלי לבד. בימים הראשונים הייתי בטוחה שלא אשרוד דקה. ספרתי דקות עד החזרה מהעבודה של בן זוגי והשעון לא זז. הלבד הזה היה קשה, ולחזור לעבודה נראה לי כמו הצלה. הימים הכי קשים שהיו לי בכנסת לא השתוו לימים הקשים שהיו לי כשאני מנסה להשתקם פיזית מלידה קשה ותוך כדי לטפל ולהיניק יצור קטן שתלוי בי לחלוטין.

יום אחרי יום למדתי להכיר את התינוק שלי ואת עצמי בטייטל החדש של "אמא" - מה נעים לנו לעשות ביחד, איזה סדר יום אנחנו בונות לעצמנו. בתוך זה מצאתי המון שקט, עם כל הקשיים. אל תבינו לא נכון, הורות היא הדבר הכי מאתגר שעשיתי וכל יום עם תינוק הוא לא צפוי. ועם זאת, שקעתי והתמסרתי לילד שלי בצורה שגימדה את שאר הדברים מסביב.

אחרי המון לבטים וחששות - בעיקר כלכליות אבל לא רק - החלטתי שאני אעשה סוג של עצירה ולא אחזור ל"קריירה" שלי. הרגשתי שאני רוצה להיות ליד הילד שלי כמה שיותר, שאני רוצה להישאר בשקט הזה, לטפל בו ולגדל אותו ולקחת עבודה שתהיה כרגע המשנית בחיים שלי. אם הייתה לי היכולת הכלכלית, הייתי נשארת בשמחה בבית ולא עובדת לפרנסתי בכלל.

אחרי שהודעתי על ההחלטה להישאר בבית, היו הא/נשים מסביבי המומים - העבודה הייתה מרכז החיים שלי ואחת מההנאות שלי. התחושות (והאמירות המפורשות) שקיבלתי היו שהשתגעתי. לא פעם שמעתי הערות כמו "מה, חזרנו בזמן לשנות ה-50 שנשים רוצות להישאר בבית?", "מה יהיה עם הקריירה שלך אם תעצרי עכשיו לשחק ב'בית'?" ו"הדבר הנכון לך ולילד זה שהוא יהיה בגן ואת בעבודה, ככה כולן עושות".

צילום: Shutterstock

אין לי ספק שהתגובות האלו מאפיינות את הסביבה שאני נמצאת בה, סביבה של נשים שמאוד נהנות מהעבודה שלהן ושעבדו קשה כדי להגיע למקום בו הן נמצאות. ברור לי שאם הייתי נמצאת בסביבה אחרת, היתה ההחלטה להישאר בבית טבעית והרבה יותר ברורה מאשר לחזור לעבודה. לעומת זאת אצלי כולם היו מופתעים מאוד מהשינוי שחל בחיים שלי ובעיקר בי.

בניגוד לדעה הרווחת, פמיניזם לא עוסק במלחמה בין המינים. בעיניי, הדבר המרכזי שהפמיניזם עוסק בו הוא אפשרות הבחירה. להגיע למצב בו לכל אחת ואחד בחברה שלנו יש את האפשרות ואת התנאים לעשות את הבחירות המתאימות והנכונות לו או לה. נשמע אוטופי, אבל המצב המאוד נפוץ שבו כורח כלכלי מאלץ אם לחזור לעבודה כשהיא רוצה להיות עם ילד/תה הוא לא יותר פמיניסטי מהמצב ההפוך, בו אם נאלצת לוותר על קריירה בניגוד לרצונה, כי אין ברירה אחרת.

כמו רוב הדברים שקשורים לנשים, גם במקרה הזה לא נצא בסדר. אם תשלחי את התינוק\ת למשפחתון או לגן, יש מי שתרים גבה ותגרום לך להרגיש שאת אמא מזניחה, שאת לא מוכנה לעשות וויתורים, שלא בריא לילד להיות רחוק מאמא שלו בגיל הזה. אם תישארי בבית יגרמו לך להרגיש שאת לא יודעת לשחרר, שאת אנוכית ומתעצלת לעבוד, ושלילד בעצם טוב להיות בחברת ילדים אחרים.

המשפט שצריך להנחות אותנו בהקשר של הורות הוא "אמא טובה היא אמא מאושרת" (והוא נכון, כמובן, גם לגבי אבות). רק את, אבל רק את, יודעת מה טוב ונכון עבורך. דבר שמשפיע ומקרין על הילד/ה שלך. הגיע הזמן שהחברה שלנו תתחיל לקבל את זה גם כן. צריך ליצור את התנאים הנוחים ביותר שיאפשרו לאמהות להישאר בבית, כאילו זה הדבר הנכון ביותר בעולם – חופשת לידה ארוכה יותר, עידוד למעסיקים שיעסיקו אמהות במשרה קצרה יותר וכו'. ומאידך – צריך ליצור את התנאים הנוחים ביותר שיאפשרו לאמהות אחרות לחזור לעבודה בצורה החלקה ביותר, כאילו זה הדבר הנכון בעולם – משפחתונים במחיר נמוך יותר מחצי מהשכר הממוצע במשק, עידוד אמהות עובדות וכו'. כי שניהם נכונים באותה מידה, וזה פמיניזם. האילוץ החיצוני לבחור באחד על פני השני – זה לא.