גם לי, כמו לוויקטוריה, יש סוד קטן לספר לכן: מעולם לא צפיתי באחת מתצוגות האופנה של רשת ההלבשה התחתונה Victoria’s Secret. אז נכון, בתור קוראת קבועה באתרי האופנה הגדולים העולמיים, לא היה לי שום סיכוי שלא להיתקל במיליון תמונות מהתצוגה השנתית (ומאחורי הקלעים), אבל אף פעם לא ישבתי לראות את התיעודים בווידאו של האירועים הנוצצים האלה, ואני גם ממש לא מתכוונת. לא מאוד קשה להבין למה אני, אישה שמחשיבה את עצמה פמיניסטית, לא תומכת בכל העניין הזה. כל הפאייטים, הנוצות והיהלומים שבעולם (או הופעה של ליידי גאגא, לצורך העניין) לא יעלימו מעיניי את העובדה שמדובר באירוע בעייתי, בלשון המעטה.

הדבר הבעייתי הראשון ואולי הבולט ביותר בתצוגת האופנה של ויקטוריה'ס סיקרט הוא שכל 54 הדוגמניות שהשתתפו בה הציגו מבנה גוף מאוד-מאוד ספציפי, שאחוז הנשים באוכלוסייה המשתייכות אליו הוא קטן מאוד (בטח באוכלוסייה האמריקאית). העניין הזה מפתיע אותי מאוד בכל שנה מחדש. שכן אני בהחלט רואה את הניסיון של מלהקי הדוגמניות להציג מגוון רחב של נשים מבחינת ארצות מוצא, צבע עור וכדומה, אבל בסופו של דבר כולן נראות כאילו נוצקו מאותה תבנית של Mattel (היצרנית של בארבי). כשהצלחתי למצוא השנה סוף סוף מישהי שאולי קצת חורגת מהמודל הזה - הדוגמנית אירינה שייק, שנמצאת בשליש השני של ההריון שלה מהשחקן בראדלי קופר - גיליתי למרבה הצער שהיא צעדה על הבמה בשני אאוטפיטים שכיסו בצורה מאוד גסה את הבטן המתעגלת שלה.

אירנה שייק

איפה הבטן? אירנה שייק בתצוגה של ויקטוריה'ס סיקרט, צילום: Shutterstock

הדבר הבעייתי השני, בולט לא פחות, הוא העובדה שמדובר באירוע שמטרתו לקדם מכירות של מוצר המיועד לנשים, באמצעות החפצת נשים. אפשר להגיד הרבה דברים לגבי העולם שבו אנחנו חיים, חלקם אפילו יהיו נכונים, אבל קשה לי להאמין שלא התקדמנו מספיק במאה השנים האחרונות כדי להפסיק לשווק שירותים ומוצרים באמצעות נשים עירומות למחצה.

אז נכון, ליצרנית ההלבשה התחתונה יש את התירוץ שהיא, ובכן, יצרנית הלבשה תחתונה, ולא יכולה להציג את המוצרים בצורה אחרת. אבל בואו נודה באמת - הטענה ש"סקס מוכר" פשוט לא רלוונטית ולא מתקבלת על הדעת כשקהל היעד של החברה הוא נשים. באופן אישי אני יכולה להגיד שהצפייה בתמונות מהתצוגה לא גרמה לי לרצות לרוץ ולקנות סט חדש של תחתונים וחזייה. היא כן, לעומת זאת, גרמה לי לרצות לחסל חצי מהמקרר מתוך תסכול שלעולם לא אראה כמו הדוגמניות האלה, ובטח שלא אוכל לצעוד בעקבים האימתניים שלרגליהן.

קנדל ג'נר
 
ג'יג'י חדיד

קנדל ג'נר וג'יג'י חדיד בתצוגה של ויקטוריה'ס סיקרט לשנת 2016. צילום: Shutterstock

רובכן בטח קוראות את השורות האלה וחושבות ששום דבר לא יכול להשתנות כשהמאבק הוא מול חברה גדולה כמו ויקטוריה'ס סיקרט, אבל זוהי גישה תבוסתנית שאנחנו, כנשים, צריכות להפסיק להיאחז בה, אפילו שזה הכי קל. איך אומר שיר החנוכה המפורסם? "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" – וזה נכון! לעזאזל, אנחנו עוד שנייה וחצי מתחילות את שנת 2017. אנחנו לא צריכות לשרוף חזיות (גם לא וירטואלית) כדי שיקשיבו לנו.

השינוי הוא לגמרי בקצה האצבעות שלנו. במקום לבזבז 40 ומשהו דקות מהחיים שלנו בצפייה בקמפיין פרסומי יקר ומיותר ובכך לעודד את הפופולריות וההצלחה שלו, אפשר להשקיע אותן במשהו טוב יותר (למשל צפייה בפרק בסדרה המעולה והמרגשת "This is us"). במקום לבזבז את הכסף שלנו אצל חברה להלבשה תחתונה שרואה סימני דולרים לפני שהיא רואה את הלקוחות שלה, אפשר לבחור לקנות אצל חברות שאכפת להן מדימוי גוף חיובי אצל נשים (כפי שמדגימה חברת הבת של אמריקן איגל איירי למשל, וגם רואה מזה הצלחה רבה). ברגע שהחברות האלה יראו את הרווחים שלהם הולכים ונעשים קטנים יותר - השאר יסתדר מעצמו.