דוגמניות רזות להחריד, סטנדרטים לא מציאותיים של יופי ודריסה של כל מי שלא עומדת בהם, פוטושופ, הרעבה, החפצה ומה לא – לעיתים קרובות כתבות שעוסקות בתעשיית האופנה ומבקרות אותה מציגות תמונה מאיימת למדי של תעשייה ששכחה שהיא עובדת עם בני אדם, ולא עם בובות. תמונה שהיא כמעט מפלצתית, ולמעשה מעוררת תמיהה – איך יתכן שכל כך הרבה אנשים נשאבו למציאות מקבילה ומעוותת בה אישה מעל מידה 38 היא דוגמנית למידות גדולות, וגם היפהפיות המרשימות ביותר צריכות לעבור ריטוש שמוציא מהן כל צלם אנוש? יכול להיות שהתעשייה הזו באמת כל כך גרועה כמו שעושים ממנה?

ובכן, בדיוק כששאלנו עצמנו את השאלות האלה – או אולי אפילו חשבנו שמשהו מתחיל להשתנות לטובה, מגיע עמוד אינסטגרם שמוכיח שכן, צלם אנוש זו מילה גסה בתעשיית האופנה, וכן, זה באמת כל כך גרוע.

עמוד האינסטגרם "FashionAssistants" נפתח לפני כחודשיים כעמוד לעובדות ועובדים זוטרים בתעשיית האופנה. בתחילה פורסמו בו בעיקר ממים מצחיקים-עצובים ומעוררי הזדהות על מצבים שונים אליהם נקלעות העובדים, אך בימים האחרונים הוא החל להציף גם עדויות מזעזעות של מתמחות ועוזרות שפוטרו מעבודתן – ובזכותן צובר תהודה בעולם. לא תמצאו שם וידויים "מתבכיינים" על התנאים הקשים, השעות ארוכות או העבודה השחורה, אלא בעיקר עדויות מזעזעות על דרישות הזויות, הרעבה, אלימות, יחס מזלזל, שמות גנאי, הטרדות מיניות וקריזות שמוציאים גם אנשים ללא כל קשר לתעשייה הזו משלוותם.

"אני חולמת על יום בו נוכל לאכול על הסט מולם ולא לפחד לשאול שאלה. בקשה גדולה, אני יודעת", כתבה בעלת העמוד לפני שלושה שבועות. "פנו אליי וביקשו ממני לעזור ליצור במה לאנשים בה הם יוכלו לפתוח באופן אנונימי את ההתעללות שהם עברו בתעשיית האופנה. [קמפיין] #MeToo התחיל, באופן מדהים אך עגום, בגלל התעללות מינית שעברו השחקניות הגדולות בתעשייה, ואנחנו רוצות להציע מרחב בו אנשים יוכלו לשתף ולחבר את הסיפורים שהם ראו וחוו".

אן האת'ווי ב"שטן לובשת פראדה"

מה שהיא עברה זה משחק ילדים ליד מה שקורה באמת בתעשייה. אן האת'ווי ב"שטן לובשת פראדה"

 

"כשהייתי עוזרת במשרה מלאה לסטייליסטית גדולה, לצערי מישהו במשפחתי מת והייתי צריכה לטוס מעבר לים", פתחה אנונימית באחד הווידויים. "ביקשתי רק 3 ימי חופש וגרמו לי להרגיש כאילו ביקשתי חודש. כשהייתי חסרה, כולל ביום ההלוויה, קיבלתי אימיילים, וכשלא עניתי הם סימסו והתקשרו עד שעניתי. למרות שהייתי מאוד ברורה שאהיה חייבת להיות מחוץ למשרד ואפילו מצאתי מחליפה לזמן הזה. גרמו לי להרגיש שאין לי חיים, שאין לי מרחב אישי ושאני עומדת לשימושם מתי שרק יצטרכו".

"המשרדים בלונדון של XXX דרשו מאיתנו, המתמחות, לשטוף ביד בגדי ים משומשים ומלוכלכים אחרי צילומים. כשביקשנו כפפות הם נשפו, גלגלו את עיניהם ואמרו 'אף אחד אחר לא מבקש את זה. אתן יודעות שזו העבודה שלכן נכון? אל תהיו כאלה מוגזמות'", העידה אנונימית אחרת.

"עבדתי בסוכנות דוגמניות כמתמחה ללא תשלום בקיץ שעבר... לא היה לי מושג שאעזוב כמה חודשים אחרי כי האווירה היתה כל כך רעילה, הייתי צריכה לדעת כשהאישה היחידה בסוכנות (וכיום חברתי הטובה) עזבה לפני שהגעתי", אנונימית נוספת תיארה. "חברי הצוות הגברים (כולל מייסד הסוכנות) היו מדברים על ודנים/נזכרים במפגשים מיניים ובאיך שהיו מחדירים אצבעות לנשים במשרד הפתוח, כאילו שזה היה משחק הפוטבול של אתמול. הייתי כל כך נואשת להשאיר רושם טוב ולשמור על העבודה שלי, אז לא אמרתי דבר".

השטן לובשת פראדה

מעצבים שזורקים עלייך נעליים? מסתבר שזה ממש לא רק בסרטים. צילום מסך מתוך "השטן לובשת פראדה"

 

סיפורי הזוועות האלו הם רק ההתחלה. אנונימית אחרת חשפה הטרדה מינית קשה שעברה כשעבדה תחת ידיו של מעצב מוכר, שלפי סיפורה, שאל את אחד הדוגמנים עימו עבדה אם "היה מזיין אותה". כשניסתה לענות, היא אומרת, המעצב השתיק אותה. "זו היתה אחת משורה של תגובות שנעשו ופגעו בי". היא מספרת שאותו מעצב פוטר אחרי שפגע במספר מתמחות נוספות לאחר שהשפיל מתמחה באימייל פומבי בתפוצה מלאה לכל החברה.

"כשיש לחץ על הסט, הבוסית שלי לעיתים קרובות תופסת את הבגדים מהקולב, מסירה אותם וזורקת אותו לעברי, ולעתים קרובות פוגעת בפנים שלי. כשאני מלבישה את הדוגמנית, פעמים רבות היא גם דוחפת את הבגדים לתוך הפנים שלי (כלומר, אם היא לא זורקת אותם על הרצפה)", מספרת אחרת על הזלזול שהיא עדיין חווה בעבודתה.

אחרות סיפרו על חובות והלנת שכר, על מחסור בחוזים מסודרים ועל עוגן כלכלי כלשהו בעבודתן. דבר כל כך בסיסי כשזה מגיע לתעסוקה, אך מסתבר שיש דבר בסיסי יותר שמונעים מהעוזרות לעיתים קרובות לא פחות – מזון. "היא לא הרשתה לאף אחת לאכול מולה על הסט או במשרד שלה כשאת מכינה את הצילומים שלה. היית צריכה להסתיר את העובדה שאת אפילו קיימת, כאילו שהסטים שלה מופיעים באורח פלא משום מקום. כאילו של-120 המריצות של הבגדים שיש לה אין יזע, דם ודמעות עליהם. אוכל הוא בסיסי להישרדות והיא אסרה אותו לחלוטין".

מריל סטריפ ב"שטן לובשת פראדה"

לאכול על הסט? טאבו חמור. מריל סטריפ ב"שטן לובשת פראדה"

 

סיפור מטריד במיוחד הוא סיפורה המתמשך של אנונימית שחשפה שורה של מקרים שחוותה, ופתחה בסיפור הזה: "הציעו לי משרה כעוזרת במשרה מלאה של X, להחליף את העוזרת הראשונה שלה. הייתי מוכנה לקבל את העבודה עם מישהי שהערצתי את העבודות שלה כל כך הרבה זמן. חודשיים לתוך העבודה, בסוף השבוע לפני נסיעת עבודה של ארבעה ימים, גיליתי שאבי התאבד. הייתי שבורה לחלוטין, אבל בגלל הטבע של העבודה שלי הרגשתי לחץ להמשיך וללכת לעבודה (בייחוד כשהרגשתי שאני הולכת למה שחשבתי שהיא עבודת חלומותיי). לצערי, לא החזקתי זמן רב בהכנות למדידות כשהעוזרת הראשונה צרחה עליי שלקחתי הפסקה קצרה לאכול מהקייטרינג (לא אכלתי שום דבר יותר מ-24 שעות), והתחלתי לבכות ונאלצתי להתפנות מהסט", היא מסכמת.

"יש מחסור רציני בערוצים פתוחים ואמפתיים של תקשורת בין צוותי הסיוע והמעצבים, בהם סיטואציות כאלו מתרבות, ויוצרות מעין אשליה חולנית שהעבודה היא לכאורה יותר חשובה מכל דבר אחר", אותה צעירה אומרת, ולמעשה מסבירה את האווירה שמאפשרת את היתכנותם של כל הסיפורים המכעיסים הללו.

 

למעשה, רבות מאיתנו יכולות להעיד על סביבות עבודה חולות שכאלה. לחלקנו הן גרמו להישאר הרבה מעבר לשעות הנדרשות על חשבון הזמן האישי ומבלי לקבל תשלום, לחלקנו הן גרמו לחוות סיטואציות הגובלות בהטרדות מיניות כי האווירה במשרד היא של "צחוקים" שלא בטוח שנוח לנו איתם (אבל חינכו אותנו לשתוק ולא לפוצץ את המסיבה), לחלקנו הן גרמו לסבול צרחות מבוסים או לקוחות כאלה ואחרים ולקבל זאת בנשיכת שפתיים כי "ככה הם". כולנו יכולות ויכולים ללמוד משהו מהנשים האלו על סביבות עבודה כאלו – הגיע הזמן שנבין ששתיקה רק עוזרת לחולי שבהן להשתרש ולחלחל עמוק יותר, ולפגוע בנו יותר.

אם "השטן לובשת פראדה" לא הספיק כדי שנבין שהחלום לעבוד בתעשיית האופנה אינו כזה מתוק, או שאולי חשבנו שמשהו השתנה בשנים שחלפו או שהמציאות רחוקה מהסיוט בסרט, הנה אנו מגלים שהמציאות דווקא הרבה יותר מסויטת. הטרדות מיניות והתעללות הן עניין בשגרה, הערות פוגעניות והרעבה הן מורשת קרב. וממש כמו רוב הדברים שנשים נאלצו לספוג עד לאחרונה בשקט כי "ככה זה" ו"ככה נהוג", עד שמישהי לא מעזה להרים קול ומספיק נשים מעזות להצטרף אליה – הנורמה הזו נשארת.

עמוד האינסטגרם הזה נראה כמו תחילתו של משהו טוב, של ניעור דחוף שתעשיית האופנה זקוקה לו. אולי גם הפעם הוא יגיע לכדי ניקוי אורוות מתבקש שירענן קצת את התעשייה המבאישה הזו, שנשענת על כל כך הרבה עקרונות פוגעניים שחוטאים לרוב האנושות. אבל בתור התחלה, טוב שהמתמחות האלו שוברות שתיקה. וגם לנו נחמד לגלות שגם מבפנים לא כל הזהב נוצץ.

ושמישהו יספר למשוגעים האלה שם שהקריזות האלה זה לא חלק מהעבודה, אף אחד מהם הוא לא מריל סטריפ וזה לא מגניב או "ארטיסטי". זה סתם פתטי.