באמת שאי אפשר היה להתעלם אתמול מהתמונות של נטע ברזילי זוהרת בבגד ים על מסלול התצוגה של בננהוט. גם אחרוני הציניקנים הצליחו להתרגש, או לפחות כך אני מקווה. כי הביטחון שמפגינה נטע הוא באמת משהו נדיר ומיוחד שאנחנו לא רגילים לראות כמותו – לא במסלולי דוגמנות ולא ברחוב, לא אצל נשים רזות ובטח שלא אצל נשים שמנות. התרגלנו להקטין את עצמנו, להיות מובכות בקלות, להתנצל על קיומנו, על יופינו, על היותנו. ולכן נטע היא בדיוק מה שאנחנו זקוקות לו.

אבל נטע היא רק הדובדבן של שבוע האופנה 2019 והיא לא הדבר הכי טוב שיצא ממנו. לפני כחודש, במסיבת העיתונאים שנערכה לקראת שבוע האופנה, בישר המפיק מוטי רייף, שהשנה נראה גיוון במראה של הדוגמניות יותר מתמיד. לצורך העניין, אפילו נערכו כמה ימים קודם לכן אודישנים בשיתוף המעצב דרור קונטנטו, במטרה "למצוא את הפנים הבאות של עולם הפלאס סייז".

בקלות אפשר היה להניח שכמו תמיד בחגיגות מעין אלו, עניין הגיוון יהפך לקרויז ותו לא. שתצעד בסוף איזו דוגמנית שמנה כדי להשקיט את הביקורות, אבל לכולם יהיה ברור שהיא לא דוגמנית "אמתית", אלא מעין אתנחתא קומית שמאפשרת לדוגמניות "האמתיות" לעשות את עבודתן בשקט. איזו סטלה עמר כזו, שבינה לבין בגדי המותג לא יהיה שום קשר. זה, לפחות, היה הרושם שנחקק בשבוע האופנה בשנה שעברה, שעוד אפילו עמד בסימן מודל יופי מגוון.

מתוך התצוגה של דרור קונטנטו. צילום: אבי ולדמן

מתוך התצוגה של דרור קונטנטו. צילום: אבי ולדמן

אבל דווקא השנה, שבה הושם דגש על אופנה מקומית כחלק מהשותפות עם משרד הכלכלה והתעשייה, הגיוון היה ניכר ובעיקר פשוט – מבלי לשים לזה כותרות, מבלי להלל את עצמו, מבלי להפעיל זרקורים מיוחדים על מנת להבדיל את השונים – ובדיוק כפי שזה צריך להיות.

במרבית התצוגות היה אפשר לראות את הגיוון כחלק מהתצוגה עצמה, נשים וגברים מבוגרים יותר, כמובן נשים מלאות יותר, נשים קרחות, בגווני עור שונים – הכל היה שם, ומבלי שהיה צריך לעשות מזה עניין. וכך בדיוק שבוע אופנה צריך להיות: לצאת עם בשורה מרעננת, להשפיע לא רק על המלתחה, אלא גם להצעיד את החברה כולה קדימה.

מוך המחווה לסנדלי שורש. צילום: רפי דלויה

מוך המחווה לסנדלי שורש. צילום: רפי דלויה

ולכן גם שבוע האופנה 2019 הצליח להיות כל כך הרבה יותר משמעותי מאותה הפקה גרנדיוזית שהרימה לעצמה השרה מירי רגב רק לפני שבוע, תחת התירוץ של 70 שנות אופנה מקומית. שבוע האופנה 2019 לא התבסס בעצמו, לא נשאר אירוע לברנז'ה (שלא נאמר לחבר'ה). הוא הצליח לפרוץ את הגבולות של עצמו, ובדיוק כמו אותו נאום מפורסם של מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה", הוא הוכיח שלאופנה יש את הכוח להשפיע לא רק על צבע השמלה שנלבש. ולכן, עוד לפני שמדברים על שמלות, על מעצבים, על דגמים, על הפרידה העצובה מהמותג של גדעון אוברזון, אפשר כבר להכתיר את שבוע האופנה כהצלחה.

מתוך התצוגה של לארה רוסנובסקי. צילום: רותם ברק

מתוך התצוגה של לארה רוסנובסקי. צילום: רותם ברק

ובכל זאת, כי אתם יודעים למי מגיע ציון עשר, יש עוד לאן להתקדם. התצוגות המצופות יותר, כלומר אלו שנערכו בערב ומשכו שמות גדולים יותר, עדיין היו בעלות האופי המסורתי-שמרני. היה בכך מסר צורם, כאילו מעצבים שמכוונים לחו"ל, או לקהל שלא בהכרח מוצא בנטע ברזילי השראה, לא יכולים להרשות לעצמם "להשתעשע" עם דוגמניות שהן לא קלסיות, כי זה לא מספיק "רציני". דווקא זה הגדיל את הפער בין האופנה שבאה מהרחוב וחוזרת אל הרחוב, לבין זו שנשארת פנטזיה הדוניסטית. ויפה ככל שתהיה, היא לא עשויה מהחומרים שמהם עושים היסטוריה.   

 

קרדיט תמונה ראשית: אבי ולדמן