הברבור השחור של עולם האופנה: יובל למותה של קוקו שאנל

"אני לא עושה אופנה, אני האופנה עצמה" אמרה קוקו שאנל בתחילת המאה הקודמת, בזמן שהמחאות הפמיניסטיות היו עוד בראשית דרכן ומעטות היו הנשים שניכסו לעצמן את הישגיהן. הילדה שגדלה בעמק הלואר בצרפת כבת למשפחה עניה וחסרה השכלה, ניתבה את דרכה בנחישות, סקרנות ויצירתיות לעבר צמרת האופנה העולמית ורקמה קשרים בקרב אנשי הבוהמה וחוג הסילון. ההצלחה לא הגיעה בקלות ופריצות הדרך המקצועיות שלה צמחו לא פעם מאובדן וקושי שחוותה בחייה האישיים. בתקופה הנוכחית שבה פמיניזם ויזמות נשית הם נושא מדובר וחשוב ולכבוד יום השנה החמישים לפטירתה של קוקו שאנל, נשים זרקור על חייה של אחת הדמויות הנשיות החשובות ביותר שחיו במאה הקודמת ושעבודתה תמשיך להשפיע עוד שנים רבות אחרי מותה.

מעמק הלואר לפריז

קוקו שאנל נולדה בשנת 1883 בשם גבריאל בונר שאנל. בהיותה ילדה חוותה את האובדן הראשון בחייה כשאימה נפטרה משחפת והיא נותרה לבד עם אביה וארבעת אחיה. זמן לא רב לאחר מכן, כשהייתה בת 12 בלבד, פוזרו ששת הילדים בין קרובי משפחה ומוסדות שונים וגבריאל נשלחה יחד עם אחותה לבית יתומים של מנזר קתולי, בו גדלה יחד עם ילדים נוספים על ידי נזירות. דווקא שם החל להתפתח אצלה העניין באופנה כאשר למדה תפירה מהנזירות והייתה תופרת לעצמה בגדים. שם גם התפתח הסגנון הקלאסי והפשוט הכה מזוהה שלה. את בית היתומים היא עזבה בגיל 18, אז עברה להופיע כזמרת קברט ושם גם אימצה לעצמה את הכינוי "קוקו" יש שאומרים שהוצמד אליה על שם כלבלב עליו שרה בהופעותיה. גרסה אחרת מייחסת זאת לקיצור המילה cocotte שבצרפתית מסמלת 'אישה מהוגנת'. כך או כך, את התפירה לא זנחה והמשיכה לתפור לעצמה בגדים בלילות אחרי הקברט. בבקרים היא עבדה בחנות לבגדי כלות ותינוקות.

התקשרותה עם המעמד הגבוה החל בגיל 22, כשהכירה את אטיין בלאסן, מגדל סוסים עשיר, באחת מהופעותיה. היא עברה לגור כפילגש באחוזתו. בניגוד לנשים אחרות ששהו או ביקרו באחוזה באותן השנים והיו לבושות בהידור רב, שאנל בלטה בלבוש הפשוט והמדויק שלבשה, שכלל לא פעם בגדים בגווני שחור- לבן וכובעים פשוטים ללא קישוטים שהייתה מכינה לעצמה. אחת מנקודות הציון המשמעותיות ביותר בחייה קרו באחוזתו של בלאסן, כשהכירה את אחד מחבריו האנגלים ומי שיכונה 'אהבתה האמיתית היחידה', ארתור "בוי" צ'אפל, איתו ניהלה רומן ארוך למרות היותו מאורס לאישה אנגליה. בעזרתו הצליחה שאנל לפתוח בשנת 1910 את חנות הכובעים הראשונה שלה ברחוב קאמבון בפריז ותוך שנים ספורות פתחה שתי חנויות נוספות בצרפת והרחיבה את עיצוביה גם לבגדים. הסגנון השונה ופורץ הדרך שלה החל אט אט להתחבב על נשות החברה הגבוהה ועסקיה שגשגו, אולם מעמדה החברתי לא הצליח לטפס מעלה כפי שעיצוביה עשו.

שאנל במכנסיים וחולצת פסים. מיישמת את האופנה קודם כל על עצמה.

"בגדי מותרות חייבים להיות נוחים, אחרת הם לא מותרות"

מלבד פלטת הצבעים המונוכרומטית למדי (אם כי מדי פעם שילבה גוונים רכים של צבע) והכובעים בסגנון המינימליסטי שאפיינו את שאנל, היא זכורה לא פחות על ידי מהלכים פורצי דרך ושוברי מוסכמות נוספים שעשתה. בתחילת המאה ה-20 נשות המעמד הגבוהה היו ידועות במותניהן הצרות, או המוצרות יש לומר, שהודקו במחוכים עוצרי נשימה, תרתי משמע. שאנל, שהאמינה בנוחות, שחררה את הצורך במחוך באמונה שבגדים צריכים להיות קודם כל נוחים. בהתאם לזאת היא גם הייתה הראשונה לקצר את אורך החצאית, כך שתחשוף את הקרסוליים, הפחיתה נפח מהשרוולים והורידה מגובהו של הצווארון. היא עצמה לא פעם לקחה זוג מכנסיים מהגברים שבמחציתם שהתה ולבשה אותם. את הכנסתם של המכנסיים לאופנת הנשים ניסתה לעשות בשנות ה-30 אולם רק שני עשורים לאחר מכן התופעה קיבלה תאוצה. מהלכים אלו ועוד רבים נוספים שיצרה, נתקלו בתחילה באהדה בקרב עורכי אופנה אמריקאים ובהססנות וביקורת שלילית מצד אלו הצרפתיים. לא רק בגזרת הבגדים שאנל הייתה פורצת דרך. ב-1917, לאחר מותו של אהובה בוי צ'אפל, החליטה קוקו לגזוז את שערה הארוך לכדי תספורת קארה קצרה וגם שברה את מוסכמות העור הלבן והצחור, כשנהגה להשתזף באופן תדיר. עוד על דברים נוספים פורצי דרך, שבוודאי שמעתם עליהם גם אם אינכם יודעם שמקורם אצל קוקו שאנל, בהמשך אבל אין ספק שאישיותה המרדנית ליוותה אותה כמעט בכל אספקט של חיה.

 מלכה בשחור

"הצבע הטוב ביותר בעולם הוא זה שנראה עלייך הכי טוב" ולפי שאנל היה זה בוודאי הצבע השחור. בשנת 1926 היא הוציאה לראשונה את אחד העיצובים המזוהים ביותר עימה- השמלה השחורה הקטנה. כמובן, שגם כאן באה לידי ביטוי החדשנות, שכן עד אז היה הצבע השחור מקושר עם מנהגי האבלות ולא היה מקובל ללבוש אותו מעבר לכך. עד היום, אחד מהנהלים שחל על בני משפחת המלוכה הבריטית הוא האיסור ללבוש שחור שלא בזמן אבל. הביקורות על השמלה היו חלוקות. הגברים התלוננו על אובדן הנשיות שיצרה השמלה ואילו הנשים אימצו את הדגם הפשוט, המחמיא והאלגנטי. עיתון "ווג" האמריקאי חזה בזמנו כי השמלה השחורה הקטנה תהפוך להיות סמל לנשים עם טעם טוב ומעמד יוקרתי, מה שהוכח כנכון וכיום ניתן אף לומר שזהו פריט בסיסי כמעט בכל מלתחה נשית. שלושים שנים מאוחר יותר ב-1956, עיצבה קוקו את חליפת השאנל האגדית שנלבשה על ידי נשים מוכרות ברחבי העולם כמו ג'קי קנדי, גרייס קלי ואודרי הפבורן. את ההשראה לעיצוב לקחה קוקו ממדי צבא וחליפות גברים ולכן מספר הכיסים הרב, בד הטוויד הקשיח והמבנה המרובע של החליפה.

"התבשמי בכל מקום שבו את חפצה לקבל נשיקות". בוודאי לא תתפלאו לקרוא שגם הבושם המפורסם, שאנל מספר 5, הוא פרי מרדנותה של קוקו. הבושם, שנברא בשנת 1921, הורכב מתערובת של כחמישים מרכיבים שונים, מעל 40 אחוז מהם סינתטיים. מטרתה של קוקו היה לייצר בושם שונה מאלו שיוצרו עד אז והיו עשויים ממעט מרכיבים טבעיים, עד כדי מיצוי של פרח אחד, ולמעשה הגדירה את רצונה בבושם שיריח כמו "כוחם של בשמים מופשטים". כאשר פנתה לרוקח הבשמים, ארנס בו, הוא ייצר עבורה חמישה בשמים שונים בהתאם לבקשתה וכאשר התבקשה לבחור היא אמרה בנחרצות: "זה מספר חמש" ומכאן שמו של הבושם. חמש גם היה ידוע כמספר המזל שלה. מעבר לשמו הפשוט, גם עיצוב הבקבוק המלבני הוא המשך ישיר של הסגנון הקלאסי והנקי שלה.

"אם את עצובה או שבורת לב, קומי, התלבשי, הוסיפי עוד ליפסטיק והסתערי קדימה"

קוקו שאנל התנהגה כפי שהטיפה. שברון לב, עצב וקושי היו חלק בלתי נפרד מחייה, בעיקר בתחום יחסיה עם גברים. שני האירועים המשמעותיים ביותר בחייה היו נטישתה על ידי אביה בגיל 12, שלאחר מות אימה, שלח אותה ואת אחיה למוסדות טיפול שונים .קוקו תמיד קיוותה שתזכה לפגוש אותו שוב, אולם זה לא קרה. אביה עזב את צרפת לארה"ב כדי להתחיל שם חיים חדשים ודרכיהם מעולם לא הצטלבו. האובדן השני הגדול שחוותה היה כאמור המוות המפתיע בתאונת דרכים של "בוי" קאפל, שהיה אהבתה הגדולה ביותר. שאנל גם חוותה כישלונות ואכזבות רבות בגזרה הרומנטית, עם גברים שאיתם ניהלה רומן ועזבו אותה לטובת נישואין, חיי נזירות או נפטרו בטרם עת ואכן, היא עצמה מעולם לא נישאה. אם מתסכלים בעיון בחייה ניתן לראות שאחרי כל קושי שחוותה, קרה צעד פורץ דרך: גזירת מחלפות שיערה לתספורת קארה קצרה, הבושם שהוציאה והשמלה השחורה הקטנה שעיצבה. אפשר לומר שהיא תיעלה את הכאב ליצירתיות, אם כי לא ברור אם הדברים נעשו במודע.

הקשר היהודי- הקשר הנאצי

ואי אפשר בלי הזווית היהודית שמתחילה בשנת 1924 כאשר הבעלים של גאלרי לפאייט, ת'אופיל באדר, מכיר לה את פייר ורטהיימר היהודי והשלושה חותמים על חוזה השקעות, המותיר בידי שאנל עשרה אחוזים בלבד מהבעלות על העסק ושבעים נוספים בידי ורטהיימר. כחלק מהחוזה, שאנל קיבלה משכורת חודשית, דיבידנדים מרווחי החברה ושוכנה בסוויטה במלון ריץ' קרלטון בפריז. אמנם, החוזה אפשר לה רמת חיים גבוהה, אולם לאחר תקופה היא ניסתה לצאת מהחוזה הדרקוני אך ללא הצלחה. שיתוף הפעולה המשיך ברגשות קשים מצידה של שאנל, עד 1940. עם פלישת הנאצים לצרפת, משפחת ורטהיימר ברחה לארה"ב ושאנל ראתה זאת כהזדמנות להשתלט בחזרה על עסקיה. היא ניסתה לנצל רומן עם קצין נאצי, שהיה צעיר ממנה ב-23 שנים, בשילוב עם חוק שהונהג שאסר על יהודים להחזיק ברכוש על מנת להעביר את הבעלות אליה, אולם פייר התכונן מראש והעביר למשמורת את רכושו ועסקיו לידי חבר משפחה נוצרי, שהיה בקשרים עם הנאצים והמהלך של שאנל לא צלח. בתום המלחמה, העסקים חזרו לבעלות משפחת ורטהיימר. בספר שהתפרסם לפני עשור, טען ההיסטוריון האמריקאי האל ווגן כי שאנל הייתה מרגלת נאצית. בית האופנה שאנל מיהר להכחיש. 57 ספרים נכתבו על שאנל, הדעות חלוקות בהן לגבי המעורבות שלה במלחמה והקשרים עם הנאצים. במותה היא העבירה את אחוזיה המעטים בחזרה לידי משפחת ורטהיימר, שהיא הבעלים של בית האופנה היוקרתי עד היום.

"האופנה מתיישנת; הסגנון - לעולם לא!". שאנל נפטרה בפריז בעשרה בינואר 1971 מהתקף לב. כמעצב הראשי של בית האופנה, החליף אותה קארל לגרפלד, ששימש בתפקידו עד מותו ב-2019 ושמר על סגנונה של קוקו אך גם הכניס בה רוח מודרנית והצליח להביא את המותג לשיאים חדשים. המעצבת האגדית, שאמנם לא הגדירה עצמה פמיניסטית, הייתה פורצת דרך בתחום אופנת הנשים, האסתטיקה הנשית ותפיסת הערך העצמי. הדמות שלה והפעולות שנקטה לאורך חייה כנראה יישארו שנויות במחלוקת, אבל על השפעתה ההיסטורית והמורשת שהשאירה אחריה אין עוררין והסגנון המיוחד שיצרה ימשיך להישאר עוד הרבה אחריה, גם אם דמותה תלך ותשכח עם השנים.