תודעה מזינה: איך אפשר לאכול בדיוק את מה שבא לך
ענת ענבר דור, מחברת הספר "לא משמינים מאוכל" מסבירה איך השילוב גוף ונפש יעזור לנו להיפטר מתפיסות ואמונות ישנות, ממאכלים שלא מפנקים אלא מזיקים ולהתחיל לדבר יפה אל עצמנו ואל הגוף שהוא מפעל חיינו
ענת ענבר דור, מומחית ברפואה אינטגרטיבית ובאורח חיים מאוזן, יועצת, מרצה ומחברת הספר "לא משמינים מאוכל" התארחה במפגש מיוחד של און לייף בשיתוף אלטמן בריאות שעסק בחיבור הגוף והנפש, והסבירה כיצד שינוי תודעתי תורם לאורח חיים בריא ואפילו לירידה במשקל.
השקת לאחרונה את ספרך "לא משמינים מאוכל", למה קראת לו כך?
"הספר מתבסס על מאמר שכתבתי כחלק ממחקר שאני עורכת כבר 15 שנה. השם הוא קצת כדי לנער את המתודה הקיימת של להתעסק עם אוכל לצורך בריאות או ירידה במשקל. כלומר, תעזבו את האוכל, האוכל הוא לא העניין".
את מתחילה מתפיסה מאוד ברורה שזה לא האוכל אלא זו המחשבה שיוצרת מציאות, תסבירי.
"זו לא המחשבה, זה לא האוכל וזה לא הגוף שלנו, זה החיבורים ביניהם. התזונה הגיעה אליי מגיל 0 לפני 48 שנים, אבל את הפרעות אכילה כבר פיתחתי בגיל 12. אני באה מגנטיקה של השמנה, חולי, ושל אובדן של אנשים בריאים ויקרים לי ביותר שרגע היו ורגע נעלמו בגיל מאוד צעיר. חוויתי את התזונה כהורסת ומרפאת, אבל בתוכי הבנתי שתזונה היא לא העניין. אנחנו רוצים בריאות ורוצים כביכול משקל תקין ובוחרים אוכל שמזיק או גורם לנו לפעולה הפוכה. כשראיתי את זה מול עיניי הבנתי שהתזונה היא רק חלק קטן מהמזון שלנו ומאז החלטתי שאני חוקרת את המשולש הזה גוף-נפש-מזון".
את אומרת - קודם כל הנפש זקוקה לדברים, היא זאת שבעצם גורמת לנו או עוזרת לנו לבחור כדי שהגוף ירגיש את ההבדל, תסבירי לי איך שני הגלגלים האלה עובדים יחד.
"שיטת תודעה מזינה שפיתחתי לפני 15 שנה מדברת על תזונה ותודעה כמו שני גלגלי שיניים, אחד מניע את השני. זאת אומרת, יש לנו מפעל חיים, קיבלנו את הג'וב הכי חשוב וזה למנכ"ל, וכולנו מנהלות את מפעל חיינו אבל אנחנו לא מכירות את מפעל חיינו. איך אפשר לנהל עסק בהצלחה על ידי מושגים של אסור ומותר ומפחיד ובריא ולא בריא? איך אפשר לנהל ככה בית, בנק, מפעל? ובתוך החלם הזה התגלגלנו. העניין הוא שהמפעל שלנו הוא לא רק פיזי אורגני, אנחנו חיבור גוף נפש ואין גוף מתוחכם ממפעל כזה, לכן אנחנו צריכים להבין גם את הצרכים הרגשיים שלנו".
את יכולה לתת דוגמה כביכול ל- 2-3 צרכים שאנחנו יודעות או לא יודעות?
"בהחלט. אז הצרכים הרגשיים שלנו, לדעתי כולם יסכימו: אהבה, אמפתיה, אמון, אמונה, העובדה שכל מה שאנחנו מאמינים בו בתוכנו אנחנו מצליחים. עולם הדיאטות ההרסני והחינוך הקלוקל מביא אותנו לא לסמוך על עצמנו בחיבור עם האוכל. אם אני צריכה שמישהו ישמור עליי ויגיד לי מה לאכול, למה אני לא צריכה שיגידו לי איך לצאת מהבית? למה לא צריכה שיגידו לי שצריך להתלבש לפני שאני יוצאת? למה בהרבה תחומים שאני טובה בהם אני לא צריכה שיגידו לי? כל זה מיתרגם לבחירות תזונתיות לא נכונות. יש לנו את הצרכים הרגשיים והפיזיולוגיים, זה לא קלוריות ולא נקודות, וזה לא כל מיני טריקים של ספירות. יש לנו מרכיבים חיוניים בתזונה שהגוף שלנו לא יודע לייצר. לא ניתן, לא נקבל, לא יהיה, כמו ויטמינים מהתזונה. המרכיבים החיוניים שתלויים בתזונה שלנו הם בעצם ממש מעטים, מינרלים, ויטמינים, חומצות שומן חיוניות, חומצות אמינו חיוניות וגם פחמימות שלא חסר לאף אחד בימינו".
בספר את מדברת על כך שאנחנו נמצאים ברעב רגשי ורק הולכים ומאכילים אותו בדברים שלא צריכים לתת לו, מה זה הרעב הרגשי הזה?
"רוב האוכלוסייה נמצאת במצב של תת תזונה ואפשר להיות במצב של השמנה ותת תזונה כי פריכיות אורז ותחליפים וכל מיני כאילו לא מספקים לנו את המרכיבים החיוניים ונמצאים בחסר. אנחנו לא מבינים בכלל את המפתחות למפעל חיינו שסופר פשוטים להשגה. הרעב הרגשי הוא מקור חולי והשמנה ואנחנו כל הזמן מבלי לשים לב מעמיקים אותו. כשיש לנו בעצם את ההגדרות לאוכל, כשיש לנו אוכל כמו עוגה, כמו גלידה, אוכל שיש קונצנזוס עליו, עזבו את העובדה שמשרד הבריאות הוציא את קשת המזונות החדשה עם X על אותם מאכלים, אבל הם חלק מהחיים שלנו, אז איפה הבעיה? האוכל הוא לא הבעיה ורק כשאנחנו מבינים את זה אנחנו יכולים לשנות".
בעצם, אם נאכל משהו מתוק או משהו שאסור, נרגיש יותר טוב עם עצמנו, וזה לא קורה.
"לא רק שזה לא קורה, התת מודע שולח אותי שוב ושוב לפעולה כי הוא קיבל פקודה שאני זקוקה לפינוק. אנחנו כל היום אוכלים לעצמנו את הראש תרתי משמע, אנחנו כל הזמן מאכילים לעצמנו את המוח בכל מיני שקרים, כי אם אני אומרת עוגה מפנקת ואני מחזירה לי כעס, מה היה פה? שקר. שיקרתי לעצמי, ובשקר הזה בעצם המוח מוזן כל הזמן בימינו. אנחנו נותנות לעצמנו כל מיני תירוצים בעצם לאכול אוכל מנחם. אנחנו משוכנעות שהוא גורם לנו להנאה וכיף כי אנחנו כל כך בחינוך הקלוקל אבל לא שמות לב שאנחנו מחזירות לעצמנו אשמה וכעס וכו'. אני שוב ושוב משקרת לעצמי".
הפתרון, את אומרת, הוא השפה שבה אנחנו מדברות לעצמנו, בהקשר של דימוי גוף ובהקשר לתזונה, וגם היא חייבת להשתנות.
"הנה כוחה של מילה, אני לא משתמשת במילה חייבת, כי חייבת זו מלחמה, אני רוצה שהיא תשתנה כדי לשנות. מילה היא מזון ותזונה היא רק חלק קטן מהמזון שלנו. אנחנו עכשיו בארוחה, הקשבה חיובית היא חלק מהזנה חיובית. אנחנו ניזונים מכל החושים שלנו, מהאינטואיציה שלנו, הכול מזין אותנו, וכמובן שכל המזון הזה משפיע על התזונה. אז לכן הידע התזונתי הוא חשוב וגם בספר הוא מובא, אבל הוא מובא אחרי שאנחנו בעצם מכירים ומבינים כי כשאנחנו כל הזמן מתעסקים במה לאכול השינוי לא באמת קורה".
השימוש בנקודות קלוריות נורא מכעיס אותך. למה?
"עודף משקל מקורו בחסר, גם בדרך של תודעה מזינה. כל נושא תחושת עודף המשקל, לגוף שלנו באמת אין צורך לסחוב עליו משקל מיותר. הגוף שלנו הוא פלא וכשאנחנו מתחילות להיות גם לטובתו קורה פלא, אנחנו משחררים את המיותר, ויש הבדל משמעותי בין ירידה במשקל לשחרור המיותר. בשחרור המיותר אין צורך בכלל להתעסק עם המשקל החיצוני, השחרור המיותר מתחיל מבפנים - מחשבות מיותרות, דפוסי חשיבה מיותרים וכל מיני אמונות מיותרות. הרצון קודם ליכולת, והאמונה קודמת לשניהם. ברגע שאני מגדירה את עצמי בהגדרה שמשרתת את הרצון שלי אני משוחררת מכל מה שמיותר. כשאני לומדת להיות חיונית, כשאני לומדת לפעול לטובתי, אלו כבר הגדרות שיותר משרתות את הרצון שלי. ברגע שאני מדברת לעצמי במושג מסוים שמתואם לאמונה שבי, אני בעצם פועלת בניגוד לרצון שלי. אם אני חוזרת ואומרת 'אני עייפה, אני שמנה', אז הבחירות התזונתיות שלי יהיו אחרות מאשר אם אפעל אחרת".
תני לי דוגמה לצורת שינוי מחשבתי, איך אני משנה את הצורה שבה אני מתייחסת לעצמי?
"קודם כל להתייחס בכבוד זה מאוד חשוב. כשאנחנו לומדות לכבד את עצמנו אנחנו פחות מכבידות. חשוב לדבר לעצמנו יפה ולשאול את עצמנו מה אנחנו רוצות ובמה אנחנו מאמינות ויש כמה דרכים. הטיפ המאוד חשוב – שימו לב האם האמונה שלכן חופפת את הרצון. לדוגמה, קחו תחום בחיים שאתן מאמינות שאתן טובות בו ואתן ללא ספק מצליחות בו, מה אתן אומרות לעצמכן שם? במה שאתן מצליחות אתן מאמינות ופה חשוב הסנכרון, במשהו שאנחנו לא מצליחים כנראה שיש שם אמונה שמכשילה אותנו והיא הפוכה מהרצון שלנו".
"המילה 'אסור' זו מילה שיורדת מהלקסיקון בתודעה מזינה, אסור זה המיותר החדש. כל המילה אסור והמילים שבעצם נגזרות מהמילה הזו, חטא, כיווץ, עונש, איומים. סביב המילה 'אסור' יש לנו את הניתוק גוף-נפש כי הדיאטה אומרת, 'לא עכשיו. מנת הפרס תגיע בשישי בארבע, אל תסמכי על עצמך', ואז מגיע יום שישי בארבע ומנת פרס זה אוכל מנחם, ושוב פעם החיבור הקלוקל בין נזק לגוף לבין בריא לנפש. וזה החיבור הכי פושע וקלוקל שהיום רוב רובו של העולם מאמין בו - שלעשות טוב לנפש זה לפגוע בגוף ולעשות טוב לגוף זה לעשות באסה לנפש. המילה אסור מביאה איתה ניתוקים למיניהם, כיווצים ומילים מכשילות, ובסופו של דבר הרבה אכילה נסתרת. במקום המילה 'אסור' יש את המילה 'בחירה' והיא מאפשרת את האחריות, איפה שאנחנו בוחרות אנחנו מקבלות אחריות, מבינות מה הרווח שלנו. מה שאנחנו לומדות בתודעה מזינה זה לאכול מה שבא לי ולהרגיש איך שבא לי.
כשאני אומרת 'לאכול מה שבא לי' יש מן שניית בהלה בגלל החינוך הקלוקל שקיבלנו, כי זה נורא מלחיץ. אבל אנחנו אנשים חושבים, מה ההיגיון ולמה שארצה במודע להזיק לעצמי? כשאומרים לי צאי מהבית איך שבא לך אני קופצת מהחלון? במקרה של אוכל יש פחד שאנחנו הולכות להזיק לעצמנו, אבל זה לא נורמלי. חלק מהחינוך הקלוקל של הדיאטות הוא לא לסמוך על עצמנו. בנושא החיבור גוף- נפש- מזון אנחנו כמו תינוקות, אנחנו מתנהלות בחלם ואז באמת אי אפשר לסמוך כמו שאי אפשר לסמוך על תינוק בן שנה שיתלבש ויצא מהבית לבד. אנחנו פשוט צריכות ללמד איך ולמה כדאי ומה ההשלכות של כל דבר".
הטיפים שעובדים
"טיפ מאוד חשוב שאני נותנת זה שכל מה שנבחר לאכול נעשה בישיבה ליד שולחן ללא מסיח, בלי טלפון, טלוויזיה, ספר וכו'. אני מכניסה לגוף שלי דרך הפה וכשאני עם מסיחים אני הופכת את הנראה ללא נראה ואין לנו יכולת שליטה. בכלל תשומת הלב לגבי מה נכנס לי למפעל חיי, שיש לי את הידע פנימה מה קורה שם, אז באמת זה מאפשר לי עוד יותר את החיבור. בדיוק כמו שאני מבינה מי נכנס אליי הביתה או שארצה לדעת מה קורה בחשבון הבנק שלי. כשאני נותנת תשומת לב קורים שני דברים, גם אפשרות תרגול לידע התזונתי והתחושות בגוף וגם לתת לי מבחינה נפשית ורגשית רגע תשומת לב לעצמי. סטופ עולם, 5 דקות רגע לעצמי. זה בעצם תרגיל שמספק לנו יחדיו ממש סוג של ריסטרט, ממש לנסות אותו. גם אם זה כף מסיר, במבה, גלידה, בישיבה ליד שולחן ולא מסיח, אין לנו צורך להסתיר שום דבר ממה שאנחנו אוכלים. זה מה שאני בוחרת לאכול, ג'חנון, קרמבו, לא משנה מה, אני בוחרת ובטח לא מסתירה ולא מתביישת. תמיד אני בסדר ואני מחוננת, ותמיד לדבר לעצמי יפה, זה עוד טיפ מאוד חשוב".
"טיפ נוסף הוא לשתות מים, עזבו את הדיאט, הם רק מגבירים את הקרייבינג ורק מגבירים את התיאבון. גם לגבי פריכיות אורז, כל מה שיש לו אינדקס גליקמי גבוה שיוצר סטרס ורעב. עד 3 קפה ביום בלי דיאט, בלי סוכרזית, רוצים המתקה תמתיקו עם סוכר, גם סוכרתיים. כל יום תורידו גרגר, החך נפתח לטעמים ומתרגל, עזבו את התחליפים. לגבי סדר ארוחות, עזבו נשנשת נפוצה שאין לנו בכלל שליטה או הבנה מה נכנס לגוף. סדר ארוחות בוקר, ביניים, צהרים, ביניים, ערב. מאוד חשוב קודם לעשות סדר וזה משנה לנו את התיאבון. ישיבה ליד שולחן, שתיית מים, לדבר לעצמנו יפה. עוד משהו זה הצבע הירוק, ככל שנשלב את הירוקים מה טוב. הירוק זה הריסטרט של הטבע, מעלה חיוניות וכל שינוי, גם ירידה במשקל, אם קודם נעלה את החיוניות יהיה יותר פשוט. לכן מציעה לשלב בארוחות את הירוק"
יש משפט שאת רוצה שנלך איתו הלאה?
"לזכור שאנחנו חיות הרבה פעמים על פי חינוך דיאטה. אנחנו קוראות לזה 'נפלתי', 'חטאתי', אבל לא נפלנו. אל תחכו ל'אחרי החגים', ל'אחרי הקורונה', לשגרה. כי בעצם אין דבר כזה שגרה, זה סוג של קונספירציה ועוד סיפור שאנחנו מספרות לעצמנו. כל רגע הוא רגע חדש וכשאנחנו נוכחות ברגע הזה ולא בגלל העבר ולא בגלל מה שיש בעתיד, נאכל אחרת לגמרי ובכמות אחרת לגמרי. צריך לגלות את העולם באמת כפינוק, לשחרר מסעות עבר וכל מיני מיתוסים, לתת כבוד לחושים שלנו ולאינטואיציה שלנו, כל זה בהחלט חשוב לנו מאוד".