אני רצה. רגע, אני צריכה להגיד את זה שוב בקול רם כדי להאמין: אני. רצה.

כן, גם אחרי שנתיים+ אני צריכה צביטה קטנה בשביל להבין שאני חלק מקהילת הרצים.

 

למה אני כ?כ מתקשה להאמין?!

אז ככה - הכל מתחיל אי שם בגיל 12. עד אז הייתי תלמידה מצטיינת בכל התחומים, למעט שיעורי ההתעמלות.

זה אף פעם לא היה החלק האהוב עלי, ולכן גם לא ממש הצטיינתי בו (שלא לומר, ממש לא הצטיינתי בו).

 

עוד באון לייף:

 

 

-כתבה פרסומית-

 

רוצה אימון כושר מוצלח? מה הם 9 הדברים שאת חייבת לעשות לפני אימון? לכתבה המלאה

 

 

הייתי חננה, אהבתי ללמוד, והתעמלות נראתה לי כמו מקצוע מיותר.

בגיל 12 התחיל לכאוב לי המפרק ביד שמאל. כאבים מטורפים שאפילו לא יכולתי להחזיק דף נייר. בהתחלה חשבנו (ההורים ואני) שאולי קיבלתי מכה ביד ושמשם נובע הכאב. אך מהר מאד הבנו שיש פה משהו שמצריך בדיקה.

 

אז הלכנו לבדיקות. ועוד בדיקות. ועוד קצת. וגילו שיש לי בעיות בפרקים הראשיים של הגוף - לא דלקת פרקים אבל בעיות.

רופא אחד חשב שאולי זה כאבי גדילה, אבל לצערי לא גדלתי הרבה מאז כיתה ו? :)

 

רופא אחר אמר ראומטיזם (שינויי מזג האוויר). אחד אמר לקחת כדורים, אחר אמר לא.

אחד אמר לעשות ספורט, השני אמר לא - והנה! נקודת אור בכל הכאבים האלו! בתור ילדה מלאה - כמובן שלקחתי ברצינות את דבריו של הרופא הזה וקיבלתי פטור משיעורי ספורט (יאיי!).

 

הפטור משיעורי ספורט היו נקודת אור בחיי. אורית לוי

 

הפטור הצליח לשרוד את כל תקופת הלימודים, כולל הבגרות ואפילו את הצבא - למעט הפסקה קלה של טירונות וקורס קרבי בהם מצאתי את עצמי עושה בוחן ח?ן ומתזזת את עצמי ברחבי הבסיס. למזלי, כל זה נגמר די מהר (כמה שבועות) ואז חזרתי לשגרת הפדלאות (שכמובן קל ליישם אותה כשאת בצבא).

 

כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון, הבנתי שאני הולכת לבלות את שארית חיי בישיבה מול המחשב, והחלטתי שכדאי לעשות משהו - בעיקר עם יעצוב הגוף. נרשמתי לסטודיו, וככה התחלתי לעשות ספורט. זה עבד 9+ שנים, ואז, בעקבות משהו אישי שעברתי (שתוכלו לקרוא עליו בבלוגים אחרים שלי), החלטתי שאני צריכה משהו יותר קצבי, מעורר - כנראה אירובי.

 

נרשמתי לאירובי וניסיתי שם כל מיני חוגים (קיקבוקסינג, עיצוב, זומבה - אפילו עשיתי את קורס מדריכי זומבה הראשון בארץ!) ובכל זאת - אחרי זמן מה, הרגשתי שמשהו חסר לי. אז קבעתי עם חברה שנוסיף הליכות בשישי בבוקר.

 

באחד מימי השישי האלו (שהיה אחד השרביים, למרות שהיה מרץ), תוך כדי הליכה היא שאלה אותי: ?בא לך שנרוץ קצת?? ואני בספונטניות הלא-אופיינית לי, הסכמתי. אז רצנו 5 ק?מ, וזה לקח משהו כמו 50 דקות אבל לא היה לי אכפת מזמנים - אני הייתי מופתעת שבכלל הצלחתי לרוץ. לא חשבתי שהגוף שלי יודע מה זה בכלל :)

 

למרות כל החוגים - הרגשתי שמשהו חסר לי. לוי ב?מירוץ אייל?

 

וכמו כל דבר בחיים שלי, לקחתי את זה צעד קדימה והצטרפתי לקבוצת ריצה. למזלי, ?נפלתי? על ה-מדריכה (דנה רם) ולה אני מקדישה את שורות אלו - היא ידעה להנחות, לייעץ, להסביר, לעודד ולנחם (כן, לנחם כשהתבאסתי כי רצתי ?רק? 9 ק?מ במקום ה 10 שהייתי צריכה לקראת מרוץ, או כי רצתי ?לאט מידי? במרוץ אחר).

 

תוך חודש מאז שהצטרפתי לקבוצה, מצאתי את עצמי מוותרת על חתונה מהעבודה כדי להגיע לאימון (נכון שתוך כדי ריצה, חשבתי לעצמי ?איזה טיפשה, יכולת לאכול עכשיו סטייק...?, אבל המשכתי לרוץ).

 

עברו עוד 4 חודשים נוספים, והנה אני, קמה ב 5 בבוקר ביום שישי כדי לרוץ. רק כדי שתבינו - אמנם קיץ, אבל חושך מוחלט בחוץ. אני חושבת לעצמי שזו שעה להיות בדיוטי פרי, ובכל זאת נוסעת לכיוון מקום המפגש שלנו.

 

עוד חודש עובר ואני עושה את מרוץ השטח הראשון שלי, אולטרה מרתון סובב עמק - 13 ק?מ, כולל טיפוס של 200 מטר לאורך 6 ק?מ!!! אני מרגישה כמו הילדים האלו מאחורה בטיול שנתי, וכל מה שעובר לי בראש זה איפה אני יכולה להסתובב ולחזור להתחלה. אבל אז, מגיעה הודעה מדנה המאמנת: ?כל הכבוד אלופה!? וזהו, אני שועטת קדימה :)

 

טיפוס של 200 מטר לאורך 6 ק?מ. לוי במרוץ השטח הראשון - ?סובב עמק?

 

ואז, 7 חודשים מיום ההתחלה, זה קורה - אני מכורה :) זאת כבר לא רק ריצה בפארק הרצליה, אלא פגישות בשבת בבוקר לפני האימון בחדר כושר, כדי לרוץ יחד עם חברים; זה לקחת בגדי ונעלי ריצה במזוודה כי אפשר לרוץ גם בארה?ב. או ברודוס. זה לרוץ במירוץ גם כשסובלים מ shin splintsואז לעבור לאליפטי בחדר כושר כ?מנוחה?.

 

מלבד הרגשת הסיפוק העצום של אחרי הריצה, גיליתי כמה דברים על עצמי - 

1.      אני לא טיפוס של בוקר, אבל לריצה אני מוצאת כוחות אחרים שמניעים אותי וזה כיף לפתוח ככה את היום.

2.      אני קונה הרבה יותר בגדי ריצה מאשר בגדים ליומיום :) כנ?ל לגבי נעליים.

3.      העייפות של אחרי יום עבודה נמוגה כשיוצאים לריצה

4.      זו אחלה הזדמנות לפתח את כישורי השירה שלי ;-)

 

ובעיקר, זה מהווה תזכורת עבורי, שאם הצלחתי לרוץ - כל השאר קטן עלי! וזה שווה את הכל.