רגע לפני שגיל 40 דופק על הדלת, אני כבר יכולה להגיד בקול רם:

אני אוהבת שקט,

אני מעדיפה שקט,

אני צריכה שקט.

 

עוד באון לייף: 

 

לפני שנתיים וחצי נסעתי לבקר חברת ילדות שגרה בלוס אנג?לס. היא עברה לשם לפני 5 שנים, ומאז אנחנו חברות ב3 קבוצות וואטסאפ משותפות (2 יותר מדיי) ומדי פעם אנחנו עושות שיחות סקייפ ומפנטזות על הרגע שאני אבוא לבקר אותה בבית החלומי שהיא ובעלה קנו למורת קנאתנו הרבה.

 

אחרי כמה שנים זה סוף סוף קרה. הגעתי אליה הביתה, היא כמובן עשתה לי תצוגת תכלית של כל הבית, ומכל הקומות והחדרים והוילונות (יש לי חולשה לוילונות), אותי תפסה דווקא קומת המרתף, שם שכן לו חדר כושר מקצועי ומנצנץ, כאילו רק אתמול נחנך, ובאמצע עומד לו, בשיא תפארתו, הליכון ענק ויוקרתי שרק מחכה שתזנקי עליו.

 

עולם הספורט תמיד היה זר לי, ולמען האמת, מעולם גם לא עניין אותי. העדפתי ללמוד איך שומרים קבצים על דיסק און קי (להיות מורה בימינו זאת לא משימה קלה), אבל משהו בפאר הזה ובעיקר בפרטיות המוחלטת הזאת שבה את לבי. בבוקר של אותו יום כבר קמתי חצי שעה קודם, רק כדי לבלות, לראשונה בחיי, קצת זמן איכות עם ההליכון המזמין.

 

השקט שלי זאת המתנה הכי טובה שקיבלתי בחזרה. (צילום: Shutterstock)

 

התחלתי בקצב איטי, ותוך כדי שאני מגבירה מהירות גם גוברות המחשבות, חשבתי על הילדים שלי, חשבתי על בעלי, אפילו חשבתי שהגיע הזמן לכבס את הוילונות בבית. פתאום הבנתי שביום יום אני לא משאירה לעצמי זמן לחשוב, אין לי את השקט הפרטי שלי, אני חווה בעיקר רעש, הסחות דעת, תלמידים ומבחנים.

 

חזרתי לארץ (אחרי שצילמתי סלפי בכל זווית אפשרית עם השלט של ?הוליווד?) והחלטתי שאני רוצה את עולם הריצה בחיים שלי. לא בשביל הכושר, לא בשביל הבריאות, ואפילו לא בשביל הטייץ הצבעוני והמושלם ששידרג את חיי בכמה רמות. אני רצה בשביל השקט הפנימי שלי, אני רצה כדי לשמוע דברים שאני לא מצליחה לשמוע עם כל הרעש שמסביבי. אני רוצה את השקט שלי.

 

אז התחלתי לרוץ, ולרוץ ולרוץ, ועם האוכל הגיע התיאבון, והריצה נכנסה ללוח הזמנים היומי שלי. כשחלי, חברה טובה שלי, הציעה שנרוץ ביחד (?הכי טוב לרוץ ביחד?, היא אמרה, ?ככה הזמן עובר יותר מהר?), הייתי חייבת לדחות את ההצעה בנימוס. אני לא יכולה לרוץ עם קבוצה, או עם חברה, או אפילו במכון. אני חייבת לרוץ בחוץ ולבד, ככה אני מרגישה רגועה ומצליחה לחשוב.

 

את אפליקציית ZUZU פגשתי ממש במקרה על שלט חוצות. מעולם לא השתמשתי באפליקציה כדי לרוץ, זה היה נראה לי מגוחך. אחרי שהתקנתי אותה בפעם הראשונה, למען האמת, שכחתי מקיומה. עד שיום אחד קיבלתי הודעה שאומרת לי ש'עכשיו זה מצוין לצאת לריצה'. הסתכלתי על השעון, וזה באמת היה זמן מצוין לצאת לריצה, החלטתי הפעם לצאת לריצה עם ZUZU. בתור אחת שלא כל כך מבינה בטכנולוגיה, אני חייבת לציין שהלסת שלי נשמטה, לא הצלחתי להבין איך היא יודעת איפה אני, איך היא מציעה לי מתי לנוח ואיזה תרגילים לעשות, והכי חשוב, היא ממש מדברת אליי - בעברית!

 

אחרי כמה פעמים, האפליקציה כבר היתה חלק בלתי נפרד מהריצות שלי. היא מצליחה להיות המאמן האישי שלי, החברה שלי, והיא יודעת גם להיות בשקט שצריך, וביננו, זה הדבר הכי חשוב.