הטירוף של השבועות האחרונים הפך את היציאה מהבית לעניין מפחיד. לא ברור מהיכן ואיפה תגיע הדקירה הבאה, ואם את תהיי האחת שבדיוק פסעה באותה נקודה שהפכה אותך לקרבן. זה נכון ליהודיות ולערביות ולערבים וליהודים - פשוט מפחיד לצאת מהבית. המרחב הציבורי חדל מלהיות בטוח עבור כולם, לא רק עבורנו, הנשים.

 

עוד באון לייף:

 

באופן אירוני חוסר הוודאות הזו, והעובדה שכלל המרחב הציבורי - גם אם בדרגות שונות - כבר לא בטוח, הוא הזדמנות אכזרית מאין כמותה להבין כיצד נשים מרגישות כאשר הן יוצאות לרחוב בכל יום בשנה. כי בפועל, אין יום ואין שעה שבהם את יכולה לצאת את פתח ביתך ולדעת בוודאות שלא תוטרדי - לכל הפחות. ולאורך כל השנה נשים נדרשות לבצע עיקופים שמאריכים את דרכן, אם כי הרחוב לא מואר דיו, אם כי מישהו ברחוב זה או אחר כבר הטריד אותן, והן רוצות לחסוך לעצמן מפגש עמו, ואם משלל סיבות אחרות.

 

זה לא אומר שאנחנו בטוחות בתוך הבית. עדין רוב התקיפות שנעשות בגופנו נעשות על ידי אנשים שאנחנו מכירות - לא זרים שקופצים עלינו באמצע הרחוב. ועדין, ולמרות שפחד מפשיעה גבוה אצל נשים בהרבה מאשר אצל גברים - בגלל האיום שמרחף תמיד מעל ראשנו שניאנס בלי שום הודעה מוקדמת או על בסיס שום גורם מלבד העובדה שגברים אונסים נשים - נשים יוצאות למרחב הציבורי ופעם אחר פעם מקבלות תזכורות מגברים, עוברים ושבים, שהמרחב הזה לא להן, וכי הוא לא בטוח עבורן.

 

בימים אלה, המרחב הזה חדל מלהיות בטוח עבור כולנו. כך פתאום גם גברים מגלים איך זה מרגיש כשעצם השהות במרחב הציבורי מהווה איום בדרגה כזו או אחרת. זה לא אומר חלילה שנוצרה כאן סימטריה, כי בזמן שגברים יהודים וערבים מפחדים להידקר, אנחנו ממשיכות לפחד מכך שיתקיפו או יטרידו אותנו, אבל עכשיו אנחנו חוששות גם מפני כך שידקרו אותנו - ולא במסגרת מערכת יחסים עם גבר שמסרב להכיר ברצון שלנו להיפרד ממנו, או על ידי גבר שחושב שמין הוא מוצר צריכה ולכן מותר לו לעשות לאישה בזנות ככל העולה על ראשו, ואבוי לה אם תסרב.

 

ובאמת שכעת שום דבר לא בטוח. אפשר לעקוף לרחובות פחות עמוסים מאדם וחווה, כדי להוריד בדבר מה את הסכנה; מי שיכול להרשות לעצמו ימנע גם מתחבורה ציבורית (שגם בה אנחנו לא מחוסנות מהטרדה או תקיפה, אבל עדין - ולמרות אינספור הטרדות שאנחנו חוות על ידי נהגי מוניות - כשאת צריכה לבחור בין הליכה בלילה לבד לבין מונית, האפשרות האחרונה עדיפה פי כמה); ואפשר לעשות קניות בסופר, במקום בשוק, ו/או להזמין מצרכים הביתה במשלוח. כל אלה יורידו במעט את האפשרות שנהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

 

אבל אלה פרקטיקות הימנעות קיצוניות, וגם נשים - רוב הנשים - למרות שהמרחב הציבורי לא בטוח עבורן, לא יכולות לא לצאת לעבודה, לא יכולות באופן גורף להרשות לעצמן רכב פרטי (למרות שגם אז, ברמזורים אתם לא פעם נהנים להטריד אותנו, בעיקר אם אנחנו על טוסטוס או אופנוע) ולהימנע מקניות במקומות כאלה ואחרים. מה גם שבסופו של יום, גם הפרקטיקות הללו אף פעם לא מהוות הבטחה לכך שלא תוטרדי או תותקפי.

 

לצערי, אין מקום שבטוח לנשים בישראל, פנים וחוץ כאחד. גם מחוץ לתקופות שבהן הכיבוש משפיע גם על חיי היהודים במדינה, ולא רק על הפלסטינים בתוכה ומחוצה לה - אנחנו תמיד חשופות להטרדות ולתקיפות במרחב הציבורי. ובמרחב הזה פעם אחר פעם מבהירים לנו שעבור רבים מהגברים בו אנחנו סחורה שאפשר לחוות עליה דעה, אולי אפילו לשלוח יד ולמשש אותה - שלא נאמר לאנוס אותה על בר ולצלם את האירוע ולהפיץ אותו לכל משתפי הפעולה.

 

עם זאת, בימים אלה, שספק אם ניתן לתארם במילים, גברים זוכים לטעימה מחיי היומיום של נשים במרחב הציבורי. מרגישים מה זה לא להרגיש בטוחה ולדעת שאין לך שום דבר שאת יכולה לעשות כדי למנוע את ההטרדה או התקיפה הבאה שלך. בגדול, זה רק עניין של מזל. רק ביום שישי האחרון חברתי ואני קיבלנו תזכורת לכך שגם כשאנחנו צועדות יחדיו, שתי נשים, יבוא הגבר שיטריד את שתינו, ביחד, ויציף אותנו בתחושת אימה. אז חוץ מהליכה לצד גבר אחר, כי כידוע בין גברים יש כבוד, ורק במקרי קיצון גבר יטריד או יתקיף בחורה כשישנו גבר אחר בסביבה שמסמן לו שהיא כבר תפוסה, אנחנו כל יום, בכל אחד מימי השנה, יוצאות לרחוב ומרגישות את מה שאתם מרגישים בתקופה האחרונה.