מי היא המחבלת המתאבדת? תלוי את מי שואלים. מחד אפשר לדמיין אותה נחושה וממוקדת מטרה, מכניסה סכין יפני ועותק של "חדר משלך" של ווירג'יניה וולף לתיק תמים למראה תוך שהיא מזמזמת "All the Single Ladies, All the Single Ladies וצועדת אל הנודע. היא לא מוכנה להיכנס לתפקידים המסורתיים שהציבה לה החברה הפלסטינית והיא נכונה לקחת חלק פעיל במלחמה הלאומית והאישית לשחרור. רק במותה, ניתן לטעון, יכולה האישה הפלסטינית להשתחרר מכבלי הפטריארכיה שהגבילו אותה בחייה, ולהיות שווה בין שווים. מאידך, אפשר לדמיין את המחבלת המתאבדת כדמות בסרט ערבי - קורבן של נסיבות אישיות טראגיות אשר הובילו אותה לסופה המר. ייתכן כי פגיעה בכבוד המשפחה מאיבה על עתידה. ייתכן כי היא מונעת מרצונה לנקום את מותו של בן משפחה וייתכן כי רק רצתה לטעום מעט חופש ומצאה עצמה מחויבת לארגון טרור. כך או כך, האחריות למעשיה אינה מוטלת על כתפיה הצרות, העדינות, באופן בלעדי. לאביה הזועם, אחיה המת או בן דודה המיליטנט, ודאי הייתה יד בהתדרדרותה לעולם הבא.

עוד באון לייף:

נשים הפכו לשחקן מרכזי בגל הטרור הנוכחי עם פיגועי הדקירה בירושלים, תל אביב, באר שבע, חברון, קריית ארבע ובכביש מעלה אדומים. הפוטנציאל הקטלני של המין החלש בפלסטין הכבושה הסתמן לראשונה בשנות ה-70 והגיע לשיאו במהלך האינתיפאדה השנייה. בשנת 2002 הפכה וופא אידריס מרמאללה, עובדת הסהר האדום הפלסטיני, לקמיקזה הפלסטינית הראשונה בציון כשפוצצה עצמה בחנות בגדים ברחוב יפו בירושלים, ופצעה כ-130 אנשים. בשנים שחלפו מאז, בצעו נשים נוספות פיגועי התאבדות ונעצרו בדרכן לגן עדן.

הראשונה לבצע פיגוע התאבדות. וופא אידריס

מלבד יעילותן כפצצה אנושית, הצטרפותן של נשים לגילדת השאהידים הפלסטינים גררה עמה אסון נוסף - ספרות מחקר. מסתבר כי גם כשמדובר בטרוריסטיות, אין מנוס מהשאלה "מה נשים רוצות?". סוד המסתורין הנשי החבלני כפי שעולה מניתוחים של צוואות, מכתבים וראיונות עם מחבלות כושלות, טמון באחת משתי מסקנות סותרות. מחד נתפסת המחבלת המתאבדת כחלוצה פמיניסטית התובעת את מקומה במאבק ובחברה הפלסטינית. מאידך היא מוצגת כקורבן של החברה הפלסטינית ומונעת מנסיבות אישיות הדוחקות אותה אל מותה.

הקורבן

בהשוואה לאחיהן לנשק, המוטיבציה של נשים לבצע פיגוע מוצגת בדרך כלל ככזו הנובעת ממניעים אישיים ולא ממניעים פוליטיים. למרות שרוב המחבלות שנותרו בחיים מציגות את הרצון להשתתף במאבק הלאומי כמניע עיקרי לפועלן, הדימוי ששב ועולה הוא זה של אישה חלשה, מפוחדת, המנוצלת בידי ארגון טרור בנקודת משבר בחייה. בעוד המחבל המתאבד נשאר אנונימי במותו, התקשורת מציינת את שמן של המחבלות, מתעכבת על סיפור חייהן, ומציעה צילומים וסרטונים שייסעו לנו להבין את רחשי ליבן הדואב. באופן דומה, מתמקדים המחקרים במצבן המשפחתי, האישי והרגשי של המחבלות בניסיון למצוא הסברים "הולמים" לבחירתן לקחת חלק בפעילות הנתפסת כאנטיתזה של הנשיות הסטריאוטיפית, המוכרת לעייפה: רחומה, אימהית, מכילה ומחבקת.

חלוצה פמיניסטית או קרבן של החברה הפלסטינית? המחבלת מהפיגוע בקרית ארבע

החברה הפלסטינית ייחודית בהשוואה לחברות מוסלמיות אחרות בכך שהיא מפנקת את נשותיה בזכות להצביע, ללמוד באוניברסיטה, לשמש בתפקידים ציבוריים ולעבוד במגוון מקצועות. יחד עם זאת, היא עדיין מאמצת את המודל המגדרי המסורתי לפיו תפקידם של גברים הוא להילחם ואילו תפקידן של נשים הוא לייצר, לחנך ולדאוג ללוחמים. פיגוע התאבדות נתפס כ"התדרדרות" ולא כשאיפה שאמורה להיות לצעירה פלסטינית "מבית טוב". לה, על פי הארגון, שמור תפקיד אחר במאבק.

פעולת הפיגוע נתפסת כפעולה חילונית-מערבית בשל הפרת הצניעות, בין אם מטעמי הלבוש בדרך לפיגוע ובין אם מטעמי חשיפת הגוף או לפחות מה שנותר ממנו, בעקבות הפיצוץ עצמו. השימוש בנשים נועד אפוא להתגבר על קשיים פונקציונאליים גרידא. הודות לאותם סטריאוטיפים מוכרים לעייפה, הן אינן מעוררות חשד בכוחות הביטחון וחופשיות יותר להרוג ברכות. עוד עלתה הטענה כי השימוש בנשים נועד להראות לציבור הישראלי שמצבן של הפלסטינים עד כדי כך נואש. כך או כך יש לשער שארגוני הטרור שאינם משתעשעים במחשבה כי המאבק לשחרור פלסטין מתועל למאבק לשחרור האישה.

בספרה "הדרך לגן עדן" שיצא לאור במהלך האינתיפאדה השנייה, מתארת ד"ר ענת ברקו - האוטוריטה הלוקאלית בכל הנוגע לטרור וכיום ח"כ מטעם הליכוד, את ההבדלים בין הסיבות המניעות נשים לביצוע פיגועי התאבדות לבין אלה המניעות גברים. בעוד הגברים לטענתה, מונעים יותר מסיבות אידאולוגיות, הנשים על פי רוב נדחקות אל ביצוע הפיגוע מתוך אילוצים אישיים וקשיים בחברה. אישה עקרה לדוגמה, לא מבצעת את תפקידה הלאומי כיון שהיא לא מולידה את דור הלוחמים הבא. אישה שנכנסה להריון מחוץ לנישואין או מואשמת בהתנהגות מופקרת פוגעת בכבודה ובזה של משפחתה. הוויתור על החיים הוא הכפרה והתרומה המקסימלית ולפעמים גם הבלעדית שיש לנשים הללו לספק כיון שכשלו בתרומות האחרות.

בחברה הפלסטינית התפקיד של הגברים הוא להילחם ושל הנשים- לייצר לוחמים. צילום: רויטרס

בין אם מדובר באונס אשר פגע בשמן הטוב, היריון מחוץ לנישואין, גירושין, עקרות או אלימות מצד בן הזוג, אכן חוו מחבלות רבות קשיים במסגרת המשפחה והחברה הפלסטינית. מיותר לציין שסביר להניח שרבות הן הנשים הפלסטיניות השרויות במצב משפחתי-אישי לא פשוט. מאחר ורק מעטות מהן בוחרות לעלות בסערה השמימה כתוצאה מכך, לא סביר שהשבת שמן הטוב מהווה מניע בודד בבחירתן לבצע פיגוע התאבדות. ייתכן דווקא כי אותן נשים מודעות היטב למצב שאליו נקלעו וכי בחרו באקט ההתאבדות לאחר בחינה מדוקדקת של השיקולים. הרי לא מן הנמנע שאישה שעדה להריסת בתים, מאסרים, הלוויות והשפלה יומיומית במחסומי צה"ל, תפתח תפיסת עולם ואידיאולוגיה לגבי המאבק הלאומי של עמה.

ההתמקדות  בפן האישי במוטיבציה של נשים להיהרג ולהרוג חפים מפשע, מציג אותן באופן אבסורדי כנשים חלשות, אומללות ומנוצלות, חסרות מחשבה עצמאית ונטולות אג'נדה פוליטית. גם כשהם מבצעים פעולה זהה, גברים נתפסים כלוחמים ונשים כקורבנות. אולם בחירתן של נשים לסיים את חייהן בפיגוע התאבדות איננה בהכרח תולדה של ייאוש או חוסר ברירה ובסיפוריהן ניתן למצוא עדויות למניעים אידאולוגיים מובהקים. כך לדוגמא, נהאדי ג'רדאת משכם שביצעה את פיגוע ההתאבדות במסעדת מקסים בחיפה, השאירה מכתב בו היא מסבירה שהמעשה הוא נקמה על מות יקיריה מידי חיילי צה"ל. דוגמה נוספת היא זו של הצעירה מנצרת שנעצרה בתחילת החודש לאחר שהצהירה על רצונה להפוך לשאהידית, בהודעת טקסט לקרוביה. "האהובים שלי והמשפחה. אני רוצה להרים את דגל חופש הארץ על הקבר שלי, אני רוצה להתקומם כדי להיות שהאידה קרובה לאלוהים. אני לא בורחת מהחיים אבל אני רוצה להגן על ירושלים ולעמוד לצד בני עמי. אני לא יודעת מתי אני עוזבת, אני לא יודעת מה צפוי לי, אבל אם אני אהיה זכר אל תשכחו אותי ותתפללו בשבילי".

הפמיניסטית

ברומן המתמשך בין ישראל לפלסטינים, השחקנים המרכזיים הם גברים. אפשר לומר כי הנשים הפלסטיניות שעד כה הסתפקו בתמיכה במתאבדים, מבקשות להצטרף לקדמת הבמה הלאומית. לא עוד רחם לאומי שמטפח את אלה שבזכותם תקום פלסטין אלא פעילות אקטיבית בשטח למען הקמת פלסטין. בספרה "אישה פצצה" מ-2010 טוענת ברקו כי השתתפותן של נשים בפיגועים לא מצביעה עד כה על עליית מעמדן בחברה הפלסטינית. ארגוני הטרור הפלסטינים היו ועודם היררכיים במהותם ונשים עדיין סובלות בהם מדיכוי גברי. הן לא אוחזות בתפקידי מפתח ותרומתן נתפסת כשולית ופחותה. למרות שנשים במעגל פיגועי ההתאבדות הן חלק אינטגרלי ממנו, עדיין מספרן קטן ומוגבל לעומת הגברים המתאבדים.

חלק משמעותי במאבק הלאומי? וופא אידריס על השער של טיים

תהליך כניסתן של הנשים הפלסטיניות לארגוני הטרור מזכיר בצורה מביכה למדי את תהליך כניסתן של נשים לצה"ל. אחרי שנים בתפקידי עורף תומכי לחימה דרשו החיילות הישראליות "קידום" בתפקידן הצה"לי. מה שמסמל אולי יותר מכל את שיאו של התהליך הוא בג"צ אליס מילר. מה בעצם ביקשה אליס מילר? לא עוד "הטובים לטייס, הטובות לטייסים", גם נשים יכולות להיות טייסות, גם נשים צריכות לקחת חלק משמעותי במאבק הלאומי ולדכא את העם הפלסטיני כמו ש"מותר" לחיילים הגברים.

תפקידן של נשים במאבק הלאומי הישראלי מתבסס על כניעה לרעיונות גבריים, קבלתם ושיתוף פעולה עימם. המחבלות המתאבדות גם כן מאמצות את אופן החשיבה הגברי לגבי מהי תרומה חברתית משמעותית. בשני המקרים, נראה כי נשים אלו אינן חותרות תחת הנחות היסוד שנקבעו על ידי גברים, אלא דורשות שתינתן להן הזכות להעניק את אותה התרומה. כמובן ששוויון אמיתי לא יכול לנבוע מנוכחות נשית בספרה גברית, אם הספרה הגברית לא משתנה. ניכוס איכויות גבריות אינו מבטיח לנשים מעמד שווה מה גם שאפשר לטעון כי אין אקט פמיניסטי פחות משחזורן של עוולות גבריות כמו הרס, אלימות ורצח חפים מפשע. אף על פי כן, רחם אינה תחליף למצפון ופמיניזם יכול להיות 101 דברים ולהשתנות מתרבות לתרבות ומזרם לזרם.

הזכות להעניק את אותה התרומה כמו גברים. תלמידת תיכון מדברת על מחבלת

באופן מעוות למדי, הפמיניזם שמציגות המחבלות המתאבדות והנשים הפלסטיניות התומכות בהן, הוא עדיין פמיניזם או לכל הפחות אקט החותר לשוויון בין המינים. כמו בנות דודן, הן דורשות מחצית מהמצב הקיים אך אינן מערערות עליו והדבר מובן. הנשים הפלסטיניות חיות בחברה העסוקה במאבק נגד הדיכוי הישראלי. קשה עד בלתי אפשרי להיאבק באותה העת בדיכוי הנשים בתוך החברה הפלסטינית עצמה. זוהי לא השעה להפיל את שלטון הגברים אבל זו כן יכולה להיות השעה לדרוש להצטרף אליהם. לפיכך, החתירה למעמד זהה לגברים בפעולות ההתנגדות לכיבוש הוא בכל זאת אבן דרך במאבק הכולל של הנשים הפלסטיניות.

ההיסטוריה מלמדת שזמני מלחמה מעולים עבור "העצמת נשים". כך לדוגמא, בתקופת מלחמת העולם השנייה, נדרשו חיילים רבים לפנות את מקומות העבודה שלהם ואילו הנשים נקראו להתגייס למשק על מנת להצילו. כידוע, כאשר הסתיימה המלחמה, נדרשו הנשים לפנות את מקומן לגברים והתנועה הפמיניסטית סבלה משפל בפעילותה. מעניין מה יהיה מצבן של נשים פלסטיניות כשתקום מדינת פלסטין.