אני עירית, בת 38, בת-אדם, הומנית, הולכת בדרך השלום, יוצרת, כותבת, חיה עם אוסף של דמוית בבית-נפשי, עולם של הזיה, משהו כמו עליסה בארץ הפלאות כשהיא נוגסת בנתח מהפטריה. ואני פאקינג אנורקסית...

 

עוד באון לייף: 

אנורקסיה: זה הורג גם נערים

הפרעות אכילה: לא רק אנורקסיה ובולמיה

הפרעת האכילה שהולידה יצירת מחול

 

אל עולמה המטורף של המחלה התוודעתי מגיל 14, הו אז קפצתי קפיצת בנג?י ראשונה ללא ריתמה של הגנה באקט פרדוקסלי לשם התגוננות והשתבללות מעולם החוץ. האנורקסיה היא העור החסר שלי כבת-אדם שנולדה ללא עור ומעטפת, היא החיץ וגדר הפרדה מאותם ידיים פולשניות שנדחפו זו אחר זו בברוטליות אכזרית ישר לאיברי הפנימיים, אל הלב ואל הנשמה ועשו כרצונם בנפשי החשופה וחיטטו ונברו עד פציעה מדממת דם ניכר וניזל, שפד הגזה לשם חבישה היה קפיצה חוזרת ונשנית לפתולוגיה של המחלה, שוב ושוב עם מקצב בס, קצב החיים.

 

הדרמה הטראגית שאירעה הובילה אותי לעומק הקרקעית התהומית שלה, להשתבלל דרכה ולתוכה, להתכנס ולהתכרבל בחולניות גמורה בקונכייה. שנים רבות וארוכות אני מסתובבת בין הרחובות ללא מוצא. סימטאות היאוש וצמתים שכל בחירה של פניה ימינה או שמאלה, קדימה אחורה, הובילו אותי להידרדרות ועוד הידרדרות ושוב הידרדרות, נפילות וניסיונות חוזרים ונישנים לטפס במעלה ההר. סיזיפוס ומשקל טון סלע של קיום על כתפי ושכמותיי, והם רק עצמות ושארית דלה של בשר והכוחות אוזלים, החיוניות, הזיק בעיניים חולף מתחלף למבט בוהה, מת מהלך.

 

שנים של ניסיונות בטיפולים ואישפוז ורפואה קונבנציונלית ומשלימה, ועצת רבנים וידוענים ואימוני נפש וטיפול אלטרנטיבי ובכל פעם מחדש אוספת כוחות, נלחמת, מתעקשת, מאמינה כי הפעם אנצח ואביס, הפעם אהיה סיפור ההצלחה. סינדרלה בגאווה על גג הכרכרה. ומתאכזבת...

 

ב-12 השנים האחרונות אני בהידרדרות ללא הטבה או שיפור, מתגלשת במדרון אל התהום, ואכן כן, התהום הוא אין סופי ויש בו רק את החשכה והריקנות, דממה נוראית, משהו כהכנה לסוף המר-המוות. חץ הכיוון מראה לשם יותר ויותר, מיום ליום, מרגע לרגע, בייחוד לאחרונה. שנים טרופות, חודשים של התרסקויות, מיום ליום הולכת ונעלמת ודופק הפעימה הולך ונחלש. חיה על זמן שאול, כל רגע קריטי, כל רגע יכול להיות הנשימה האחרונה.

 

רגע אחד, שקט בבקשה, דקה או שתיים לפני שאני מחליטה להיות או לא להיות – אני לוקחת אוויר, נושמת ונושפת ופולטת צעקה:

ת-ר-א-ו  א-ו-ת-י!!!

 

 

ימים טרופים ומטורפים חולפים ועוברים עלי לאחרונה. אני על קו האל-חזור, עוד רגע אחד ויהיה כאן דממת אלחוט והנורא מכל יתרחש וכבר לא יהיה מקום לספק ולהתלבטויות בשאלת החיים והמוות. וכבר נראה כי חלק מסובבי הספידו אותי וחלק אחר מביט בי במבט לא יאמן כי הצלחתי להעביר לילה נוסף ובתפקוד הכרחי. החיים הפכו להיות מסע של הישרדות מינימלית - לא חיים בכלל, אז מה אם יש דופק ולב פועם בחולשה? כי מה שנראה כרגע באופק הוא רחבת בית הקברות.

 

אם יכולתי לסכם את מהות המחלה הייתי בוחרת בדיוק בנקודה הזו, הנקודה בה המלתעות האכזריות של המחלה נוגסות בכל חלקה שיש בה פעימה של חיים עד לחיצה מוחלטת על מתג החשמל, ובחיוך של ניצחון היא משאירה אותי להתבוסס עם הדם הניכר בחשכה מוחלטת.

 

בלילה אחד לפני כשבוע הרגשתי את הסוף. לא חשבתי ולו לרגע שאזכה להביט שוב בזריחה. רגליי כבר התבוססו ברפש בור הקבר ופלג גופי התחתון התגלש אט אט לתוכו. ראיתי את הסוף, הבטתי למוות בלבן של העין, ואז ברגע הזה, שניה אחת לפני שהרמתי ידיים ונכנעתי לו, החלטתי לבחור בחיים.

 

סרבנית האישפוז שבי הפילה את החומה הסינית ונפתחה בה האפשרות לתת לאנשי המקצוע לטפל בי והסכמתי להתאשפז. אני רגע לפני הכניסה בשערי תל השומר, יודעת כי דרך ארוכה לפני. נפילות ותקומות ופחדים וספק ותקוות ובעיקר אמונה ששבה אלי, בעצמי ובכוחותיי להציל את עצמי מעצמי-האויבת הגדולה של חיי.

 

אני נכנסת בתפילה שאצליח הפעם לבנות חיים שיש בהם עשייה פורייה, חיים ללא צל הפרעת האכילה וללא מוקשים המהדקים את חבל הטבור שלי ושלה, דווקא מבקשת אחת ולתמיד לחתוך אותו ועוד בסכין הקצבים. אני נכנסת ללא תמיכה של אמא ואבא וקשר משפחתי ביולוגי אבל אחות-נפשי ומשפחה אלטרנטיבית שיצרתי סביבי מהווים לי עוגן וגלגל הצלה ואני מודה ומברכת על כך.

 

אודה על כל שיתוף וכל תמיכה וכל עזרה תעודד את רוחי ונפשי ותחזק בתחמושת אדירה להסתער ולהלחם באויבת מבית-האנורקסיה. תודה לכם על הקריאה, השיתוף, ההבנה וכל סיוע יתקבל בברכה.

נושאת תפילה בתקווה לנסוק כנפיים בקרוב.

 

לעמוד הפייסבוק של אירית