בגיל 23 בערך ראיתי בפעם הראשונה את דנה ברגר בהופעה ביום הסטודנט באוניברסיטת תל אביב. אני לא יודעת אם הגשמתי חלום או שפשוט לא הבנתי איך מעולם לא לקחתי את עצמי להופעה של המוזיקאית המצוינת הזו. עד אז היא היתה סוג של נערת רוק מרוחקת עבורי, וליתר דיוק- כל מה שאני לא הייתי.

 

עוד באון לייף: 

 

בתקופת התיכון בזמן ש"עניין של זמן" רצה על המסכים, ידעתי שאם יש דמות שאני פחות מתחברת אליה, זו דמותה של דנה. תמיד רציתי להיות קולית כמו ה"דנות" ואיך שהוא זה לא הלך לי מעולם. את "גברים מקצוענים" הייתי שומעת בווקמן בדרך לבית הספר, ומדמיינת שגם לי יש מבט דכאוני בעיניים במקום חיוך מעצבן, ובעיקר נעלי אולסטאר שחורות שמעולם לא קנו לי. וגם דן תורן החתיך הזה שהיה איתה בלהקת "בלאגן" שבר לי את הלב פעמיים, אוף. והם הרי ייצגו את כל מה שרציתי להיות - את המקובלים של הכיתה, וכשזה לא הצליח לי בכל מישור אפשרי - וויתרתי על המקובלות ואיתה גם על הלהקה. ברוב ייאושי עברתי להעריץ את להקת "נוער שוליים" כמו חננה מצויה, עד שהשיר ששבר אותי לגמרי וגרם לי להתאהב בברגר באופן סופי ולא לפחד מהתדמית ה"סופר קולית" שלה, היה דווקא "גן מאיר" שיצא כמה שנים מאוחר יותר. זה התאים לי בול לתקופה, נפרדתי אז מחבר וגרתי לבד בדירת חדר בתל אביב, ובעיקר הבנתי בפעם הראשונה שברגר - תדמית או לא - היא בסופו של דבר מוזיקאית אדירה.

 

אלא שחלפו שנים, וגם דנה ברגר שהיתה זמרת תל אביבית קולית ומגניבה עשתה סוויץ' בחיים ועזבה הכל כדי להתגורר עם משפחתה ושני ילדיה (כן, מתי היא הספיקה?) במושב ליד ירושלים. נערת הרוק אמנם נעלמה לכאורה מהמפה, אך נשארה ואף השתבחה היוצרת המוזיקלית המופלאה, ללא המניירות המוכרות, ללא הפוזה וללא בועת הברנז'ה. אני שונאת ברנז'איות בועתית ומעריצה יוצרים ואמנים שמצליחים להוציא את עצמם מהקלחת ועדיין לשמור על המרכז היצירתי שלהם. ברגר היא לחלוטין כזאת, לכן מודה שהרמתי גבה כששמעתי דווקא היא זו שהסכימה ללכת לריאליטי המטונף (תרתי משמע) ביותר בטלוויזיה. אם כי האמנתי לה כשטענה בראיון לגיא פינס: "אם נשים בצד את כל הכסף והקריירה, אני יכולה לספר על רצון שלי ללמוד משהו".

 

בסרטון הפרומו שהכינו למתמודדים לפני התכנית הראשונה, היה ניכר כי ברגר מתרגשת ואף חוששת מאינטריגות ומרפש אנושי הרבה יותר מהאפשרות שתיאלץ לבלוע חרקים ולשכב במשך חודש בתנאי שטח לא נעימים בכלל. הו, כמה שהיא צדקה. "אני מאמינה שכל אדם הוא טוב מיסודו, וגם באי אנסה ככל שביכולתי לחתור לשלום" אמרה, ואם לשפוט על פי הפרקים האחרונים, היא אולי בסופו של דבר גם תצליח.

 

 

 

מי שצפה בפרקים הראשונים של הישרדות ונטש את הספינה, בוודאי הספיק להבין כי ברגר היא הקול הנשי השפוי של שבט קויופה. בין טיטי איינאהו האמזונה הלוחמת, למיטל דוהן ההוליוודית המתנשאת והלא ברורה, לבין ג'ני צ'רוואני שהיא בחורה מקסימה אך הספיקה להיות מעורבת בסמי אינטריגות פנימיות, ניכר היה שברגר היא הקונצנזוס. האישה הבוגרת, השפויה, היציבה והכי אנטיתזה ל"זמרת רוק", הגיעה ל"הישרדות" לא רק כדי לשחק, אלא בעיקר כדי לעבור חוויה עוצמתית: "אני מרגישה שאני יוצאת למסע רוחני ונפשי על אמת", הודתה. ובעיקר היה נראה כי היא לא שוכחת לרגע  פרופורציות מה הן ושמדובר במשחק טלוויזיה נטו. הגישה גרמה לה להראות כמו סייד-קיק קצת נטול אופי, שאין לה יותר מדי דעה, והיו אפילו שהתחילו לומר ש"הישרדות" היה צעד מוטעה מאוד עבור הקריירה של ברגר, במיוחד אלו שציפו לראות את דנה הרוקיסטית החזקה.

 

אלא שעם הזמן והסכסוך עם רון שובל (להלן: "דנה גרבר"), במשימת "סחר חליפין" מצאה עצמה ברגר עוברת לשבט הוראקן. אמנם היא התבאסה, אך אז לא ידעה כי זה הדבר הטוב ביותר שהמשחק הזה עשה לה.

 

לאחר שמושיק הודח מהמשחק והפך לזומבי, נדמה היה כי חבריה בשבט הקודם דוחקים אותה הצידה "הבנתי שבקויואפה לא היה לי תפקיד, לא היה לי מקום". ואז התבצע "סחר החליפין" שזרק את הודא מהשבט בו סבלה ובתמורה הם קיבלו את דנה "שתעשה לנו שמח עם הגיטרה". דנה נחרדה ששבט הוראקן מנוהל על ידי גברים בלבד (להלן אמסלם, טילטיל ועומר) , ולא רק זאת אלא שעומר ושושן מתחזקים דעות שוביניסטיות שמתחשק לנפץ את הטלוויזיה בגללם ("לא אצא עם בחורה שאימא שלה מלאה"- להלן עומר, או ההשוואה בין אישה למכונית שעברה תאונה של שושן). ואז, בפעם הראשונה בכל המשחק, קמה ברגר ופצתה את פיה במועצת השבט, ומשם לא היתה דרך חזרה: "יש פה מורל ירוד, אין כח ואין יזמות" היא אמרה לגיא זוארץ. "ומה זה השוביניזם הזה? הבנים עובדים ומדליקים אש והבנות במטבח מבשלות אורז?". והנה, דנה ברגר הקול השפוי, וסלע קיומנו היציב מהפרק הראשון, חזרה לעצמה ולדימוי שאהבנו – אישה חזקה, מוכשרת, שלא מפחדת להגיד את מה שהיא חושבת וגם לשלם על כך את המחיר.

 

 

כצפוי, לא עבר זמן רב עד שהיא הפכה מהאתנחתא המוזיקלית הכי שווה באי למוקד העלייה לרגל עבור אלו המחפשים תמיכה מוראלית ונפשית. "יש עייפות, הסתפקות במועט וראיית שחורים" היא אמרה לחבריה, "אתם רוצים שאשיר לכם שיר?". ניסיון העידוד עבד, כשהתנאי היה שמירה על מורל גבוה מצידם. אפילו רוסלנה הקשוחה הודתה "פתאום הבנו שהכל בסדר ואפשר לשרוד ביחד". וכך כבר היה לכולם ברור, שנולדה לה מנהיגה.

"אני מאמינה שמה שינחה אותי במשחק הזה, וזה חזק יותר מהרצון לנצח ולזכות במיליון, זו אהבת האדם שלי והרצון שלי לשמור על צלם אנוש בכל הדבר הזה ולא לרדת נמוך", אמרה בראיון לפני הצילומים. אם זה ימשיך כך כמו בפרקים האחרונים, מבחינתי גם בלי המיליון - היא בטוח לא תצא מפסידה.