עוד החלטה אשר מערערת מן היסוד את ההבנה –אונס מהו, ומותירה אותנו - ילדות, נשים ונערות- חשופות לשיתוף פעולה מחריד בין אנסים לבין המדינה, בין אנסים לבין תרבות התעללות מינית בנשים. מול התפטרותם של ינון מגל וסילבן שלום כתוצאה מהלחץ הציבורי הפמיניסטי נגד חשודים בעבירות מין סדרתיות הגיעה תגובת נגד קשה ביותר- ההחלטה לא להגיש כתבי אישום נגד האנסים במועדון אלנבי 40. זהו שילוב ידיים מחריד ומדאיג בין אלו שמבצעים טרור מיני נגד נשים לבין שולחיהם ושלוחותיהם במשטרה, בפרקליטות ובבתי משפט- אשר מותיר נפגעות אונס תחת הפגזה של השתקה.

 

עוד באון לייף:

 

עד מתי נחזור ונאמר כי כאשר אשה אינה רוצה ביחסי מין, כאשר אשה לא פיכחת כדי להנכיח רצון במין- מכאן אותו אקט מיני שמתבצע עליה, על גופה ונפשה, הוא טראומה מינית, הוא אונס חד, בהיר וחלק. יש לזכור את דברי הנאנסת במועדון אלנבי 40 : ""גברים רצו לעלות לבר לרקוד לידי, אבל הברמנים ביקשו מהגברים כסף. הברמן אמר: 'אתה רוצה לעלות, בוא תשלם'. הראשון שעלה היה אחד בשם אלכס. הוא היחידי שאני זוכרת. הוא התפשט ופשוט עשה לי את זה. לא הייתה לי אפשרות להתנגד. ראיתי שחור בעיניים. לא הייתה לי אפשרות לומר 'די, תפסיק', משהו באלכוהול והסמים השפיע עלי וגרם לי לא לומר כלום. אחרי אלכס אני לא זוכרת כלום, אבל בסרטונים ראיתי שהיו עוד גברים. הגוף שלי היה שם פיזית, אבל שכלית לא הייתי שם. אם הייתי בדעה צלולה לא הייתי מורידה כלום".

 

נוכח הדברים האלה נותר רק לזעום, לא לתהות, כיצד מבוטלים כתבי אישום נגד שורת הגברים שאנסו עת הייתה שיכורה, כיצד החוק דילג מעל ראשיהם, כיצד ייתכן שאשה שאומרת מפורשות כי נאנסה, מתארת במדויק את נסיבות סדרת מעשי האונס שבוצעו על גופה, נותרת מיותמת מדין צדק, בעוד החוק ושלטונו מגינים שוב על פושעי השנאה ולא על מי שהעזה באומץ לב לפרסם קבל עם וחברה כי נאנסה.

 

התיק נסגר, בין היתר, בשל הטענה כי הוא כלל אמירות סותרות מצד המתלוננת. טענה זו חוזרת על עצמה בפסיקות רבות של משטרה, פרקליטות, שופטים ושופטות שאינם מבינים דבר, שאינם מוכנים להפנים כלל ועיקר כי מדובר באחד ממאפייני טראומה מינית - שחזורה התודעתי נעשה במקוטע, מה שעבור אחרים ואחרות נתפס כמעין חוסר קוהרנטיות לכאורה. דווקא עדות שיש בה שיבושי זיכרון מעידה אלפי מונים כי אכן - היה כאן אונס, אונס סדרתי.

 

עד מתי נבקש ונדרוש בתי דין נפרדים לעבירות מין. עד מתי נתבע כי במשטרה, בפרקליטות, ובבתי המשפט יעברו סדנאות מעמיקות על ידי נפגעות - נשות מקצוע, שיידעו להסביר להם את מאפייני הטראומה המינית, את הזיכרון המקוטע, את זיכרון התמונות הנורא, את הצורך של נפגעת האונס בה בעת להכחיש כי הנורא מכל הונחת על חייה וגופה לבין הצורך שלה כי ייעשה דין צדק נגד פושעי האונס נגדה.

 

בתרבות שמעמידה לדין חברתי את הנאנסות, מטילה עליהן מבט חשדני, מעיפה אותן לשוליים וממסגרת אותן כממציאות, לא יציבות, פתולוגיות ומשוגעות – לא מפליא כי כה רבות פוחדות לגלות את הפשעים המיניים שבוצעו נגדן.

 

עד מתי נמשיך ונזכיר - המקובל והנורמטיבי הוא דווקא פשעי המין - כאשר כל אחת מוטרדת מינית בחייה לפחות פעם אחת, כל אשה שלישית היא נפגעת תקיפה מינית וכל אשה שישית היא נפגעת גילוי עריות - בתרבות שמקדשת יחסי כוחנות, משטור נשים באמצעות כפיית מה שעבור האנסים הוא "מין".

 

ומכאן זה הזמן להכריז ולומר- לא תשתיקו אותנו, נמשיך לספר לעולם את הפשעים שמבוצעים נגדנו שאתם קוראים להם "יחסי מין" או "אהבה", ויידע כל גבר-גבר כי אם הוא משליך את אונו על אשה שתויה, גם אם ייצא זכאי על ידי מוסדות המדינה, אנחנו - לא נשכח - אנחנו נסמן אותו ואותם - כאנסים, כי אנחנו אלו שיודעות מה בוצע נגדנו ועל חשבון בריאותנו הפזית והנפשית.