אין הרבה רגעים שאני זוכרת מבית הספר, אבל אין ספק שאת הרגע הזה אני לא אשכח אף פעם. כמו כל כיתה מפונקת, התלוננו בפני המחנכת שלנו שמרוב שיעורים ומבחנים אין לנו זמן לכלום, ואחרי הכל בית הספר – כך אומרים כולם – הוא התקופה הטובה ביותר בחיינו. עד היום אני זוכרת את עיניה הפתוחות וההמומות של המחנכת. אחרי כמה שניות של התאוששות היא אמרה "מה פתאום? לרגע אל תחשבו ככה. זו התקופה הכי נוראית. בחיים לא הייתי חוזרת לבית הספר ותראו שגם אתם תחשבו ככה כשתהיו בגילי".

 

עוד באון לייף: 

 

הסיבה שבגללה נזכרתי באותו רגע מכונן עם המחנכת - שכמובן אז התקשיתי להאמין לה אבל היום אני מבינה עד כמה היא צדקה - היא צילום שנתקלתי בו מתוך הספר "מסע מדע א" המיועד לתלמידי כיתה א'. בחלק בספר שעוסק במזון ובריאות, מופיע הקטע הבא: "יצחק המפונק היה קצת שמנמן. אמא הכינה לו מאכלים בריאים: עוף וירקות, חלב וביצים. אבל יצחק זלל מאכלים לא בריאים: עוגות, סוכריות והרבה חטיפים. החברים לא רצו עם יצחק בכדור לשחק. כי תמיד הוא קצת רץ ומייד התעייף. יום אחד החליט יצחק: לזלול אני מפסיק. אוכל נכון, ארזה המון ואשחק כמה שמתחשק".

 

 

כזכור, הטקסט הזה מיועד לילדים 6. כלומר, ילדים בני 6, שעוד לא יודעים לקרוא טקסטים באופן ביקורתי או מרוחק, לומדים שאם הם רוצים לשחק עם ילדים אחרים ושיהיו להם חברים, הם צריכים להפסיק לאכול, ובכלל שילדים שמנים הם עצלנים, לא בריאים ואין להם חברים. כאילו שזה לא מספיק קשה להיות ילדים עם עודף משקל או סתם להיות ילדים שלא מפתחים הפרעות אכילה בעידן שבו לאן שהם לא מסתכלים הם רואים מודלים מרוטשים, משופצים ולא מציאותיים, כעת הם גם צריכים ללמוד על כך ממערכת החינוך? לקבל אישור להנחה המוטעית ששמנים הם באמת עצלנים? ואולי הכי גרוע: אנחנו שולחים אותם ללמוד שבאמת לא כדאי לשחק עם שמנים או – רחמנא ליצלן – להיות חברים שלהם, ולכן מי שרוצה חברים צריך להפסיק לאכול.

 

אין ספק שחינוך לתזונה מאוזנת ולאורח חיים בריא הוא חשוב, והוא באמת גם צריך להתחיל מגיל צעיר, אבל בין זה לבין לעשות פאט שיימינג דווקא במקום שאמור להוות מקלט לילדים יש הבדל תהומי, וללא ספק סיפורו של יצחק האומלל עבר את הגבול הדי ברור הזה.

 

למרבה המזל, לאור הביקורות הרבות מצד הורים וארגונים לילדים, משרד הבריאות הודיע שהספר הזה יוחלף השנה, עם זאת קשה לדעת לכמה ילדים וילדות שהתחנכו על ברכיו כבר חדרו המסרים הבעייתיים שהוא כולל, ועד כמה אלו הצליחו לשנות את הרגלי האכילה שלהם ולחבל להם בדימוי העצמי, שגם ככה נמצא במצב שברירי בשנות בית הספר.

 

כרגיל, המסקנה היא אחת: ההורים שוב הם אלו שצריכים לשמור על הילדים ולדאוג להטמיע בהם מספיק הערכה וקבלה עצמית, רק שמסתבר שאנחנו צריכים להגן עליהם לא רק מפני הילדים והחברה האכזרית, אלא גם ממערת החינוך עצמה.