בשבוע שעבר בעלי יצא למילואים. חוק לא כתוב קובע שהמילואים אף פעם לא יגיעו בתזמון מתאים, וגם הפעם הכלל הזה לא הכזיב. כבר התרגלנו לזה שבכל שנה, ולפעמים כמה פעמים בשנה, אנחנו צריכים להקפיא את השגרה שלנו, לבטל תכניות, לבקש הרבה עזרה מהמשפחה ובעיקר להתגעגע. אבל הפעם היציאה למילואים הפכה למורכבת יותר.

לפני שבעה חודשים נולדה בתנו השנייה, ולקושי שבפרידה מתינוקת קטנה כל כך, שלא מבינה איפה אבא וששבועיים בשבילה זה כמו נצח, נוסף הקושי שלי, כמי שעובדת מהבית ועיקר עבודתה בערבים ובסופי שבוע, כשיש בבית עוד זוג ידיים לעזור. השלמתי עם כך שבשבועיים הקרובים אעבוד רק בלילות ולא אשן, על מנת שבעלי יוכל למלא את חובותיו למדינה מבלי שמקום העבודה שלי ישלם את המחיר, אבל רצה מרפי, או שאולי היתה זו הפסיכוסומטיקה, ושתי הילדות חלו בערב בו אבא שלהן יצא למילואים. מהר מאוד הבנתי שעוד לפני שאני משלימה את חובותיי לעבודה, אני צריכה קודם להבין איך אני מניקה את הקטנה, שמסרבת לרדת מהידיים כשהיא מצוננת, בזמן שאני מחבקת את אחותה הגדולה שמתפתלת מכאבי אוזניים ורוצה את אבא.

כשסיימתי עם הרחמים העצמיים הבנתי שהקושי הנקודתי שאני חווה עכשיו הוא מנת חלקן של המון משפחות שחוות את אותן בעיות שנה אחרי שנה ולפעמים גם כמה פעמים בשנה. המצב שלי, בעצם, לא רע. יש משפחות שמתמודדות עם יותר ימי מילואים בשנה, יותר ילדים בבית או פשוט עם מקום עבודה לא מתחשב. כשאבא יוצא למילואים, כל המשפחה משלמת את המחיר. בנוסף לדאגה, לקשיי הפרידה ולגעגועים, יש גם קשיים לוגיסטיים – איך הולכים לקניות בסופר עם תינוקת חולה? מה עושים כשיש אסיפת הורים? מי ייקח את הילדים בבוקר לגן, כשאמא צריכה להגיע מוקדם לעבודה כדי שתספיק להגיע בזמן להוציא את הילדים? ולכל אלה צריך להוסיף גם את המחיר הכלכלי והתעסוקתי שמשלמות המשפחות.

פעם, לפני כמה עשורים, כל הגברים היו יוצאים למילואים, והנשים – רבות מהן נשארו בבית, רבות אחרות עבדו במשרה חלקית, וגם אלו שעבדו במשרה מלאה כבר היו בבית בארבע או בחמש אחה"צ. מאז הרבה דברים השתנו – נטל המילואים הפך להיות מנת חלקה של קבוצה מאוד מצומצמת ומנגד, כמעט כל הנשים יוצאות לעבודה, כששעות העבודה גדלו משמעותית ואימהות שנותנים להן לצאת מהעבודה בשעה ארבע נחשבות לבנות מזל. דבר אחד לא השתנה, וזו התפיסה שהאישה שבעלה יצא למילואים אמורה לשבות מכל עיסוקיה ולא לעזוב את הבית. כי ככה זה – הגברים מפרנסים ונלחמים והנשים נשארות בבית.

בכל משפחה בה ההורים חולקים את הטיפול בילדים, המחיר כבד במיוחד. האימהות צריכות לעשות שמיניות באוויר בשביל לעשות את הבלתי אפשרי כשהבעל במילואים – להיות נוכחות בבית ובעבודה בו זמנית. מכיוון שזה לא באמת אפשרי, האישה בדרך כלל נאלצת להיעדר מהעבודה, מה שלא תמיד מתקבל בעין יפה אצל המעסיק ומתבטא בשכר נמוך יותר בסוף החודש, או נאלצת לשלם מכיסה לשירותי שמרטפות. ההתמודדות מול מקום העבודה היא רק חלק מהעניין – אסיפת הורים, תור לרופא – כל אלה מצריכים גם הוצאה כספית על בייביסיטר ישירות מחשבון הבנק של משפחת המילואימניק. משום מה, זה נהיה מובן מאליו שהמילואימניקים פראיירים עד הסוף. לא רק שהם מסכנים את עצמם, לא רק שהם נאלצים לעזוב בכל פעם מחדש את החיים הנוחים שלהם, לא רק שהם נאלצים להיפרד מהמשפחה – הם למעשה משלמים מכיסם עבור החובה לשרת את המדינה.

 הבעיה לא מסתיימת פה. בזמן שיש חוק שמגן על הגברים שיוצאים למילואים מפני פיטורין (למרות שמעסיקים רבים מתעלמים ממנו), אין חוק דומה שמגן על נשות המילואימניקים. אישה שנאלצת להיעדר שעות ארוכות מעבודתה בגלל שבעלה במילואים חשופה יותר לפיטורין, במיוחד אם היא עובדת בשעות בהן המסגרות החינוכיות סגורות.

למרבה הצער, המציאות הביטחונית שלנו לא מאפשרת לוותר על שירות המילואים. אבל צריך לעשות הכל בשביל להקל על אלה שמשרתים, ולאפשר להם ולמשפחותיהם שגרה תקינה, עד כמה שאפשר. נכון שמאז נחקק חוק המילואים ב-2008 יש שיפור ניכר בתנאים של המילואימניקים, ועדיין, יש עוד הרבה מה לעשות. אפשר לקצר את השירות או לתת חופשות תכופות יותר למילואימניקים שהם הורים לילדים קטנים (גם היום יש מפקדים רבים שמבינים ומתחשבים, אבל המילואימניק תלוי בטוב ליבו של המפקד), אפשר לחוקק חוק שיאסור על פיטורי נשים בשל שירות המילואים של הבעל, אפשר להגדיל את מכסת ימי החופשה השנתית של אימהות שבעליהן משרתים שירות מילואים פעיל, אפשר לקצר את יום העבודה של אימהות בזמן שהבעל משרת במילואים, אפשר לתת החזר הוצאות על הוצאות שנגרמו כתוצאה ישירה משירותו של האבא במילואים ועוד. לפי הנתונים, פחות מחמישה אחוזים מכלל האוכלוסייה עושים מילואים, ורק שליש ממערך המילואים עושים מילואים בפועל, והאינטרס של המדינה הוא לדאוג שהם יגיעו גם בפעם הבאה, ולא יהיו טרודים בבעיות פרנסה בזמן שהם אמורים לשמור עלינו.