הגובה הנמוך שלי, 1.53, הוא חלק בלתי נפרד ממני כל חיי. אמא שלי תמיד מספרת שהייתי קטנה עוד מגיל אפס, וגם כשקצת גדלתי - תמיד הייתי הכי קטנה פיזית בבית, וזה היה בולט במיוחד בסביבה של גבוהים – ההורים שלי ממוצעים בגובהם ואילו האחים שלי ממש ממש גבוהים, הרבה מעל הממוצע. רק אני תמיד הייתי הכי קטנה בבית, הכי קטנה בגן והכי קטנה בבית הספר. באופן סימבולי אפילו נתנו לי לשיר בסיום כיתה ו' את ההמנון של הנמוכים באשר הם: "הילד הכי קטן בכיתה".

תמיד חלמתי להגשים את עצמי כזמרת, ומגיל צעיר אני שרה ומופיעה, וכמובן חלמתי להתפרסם ולכבוש כל במה אפשרית. דמיינתי את עצמי לאורך כל הילד?ת שרה על הבמה כזמרת מפורסמת וכל העיניים, שלא ראו אותי ביום-יום בגלל הגובה שלי, נעוצות בי. בינתיים, עד שהחלום התגשם, תמיד הייתי בין הנמוכות בסביבה. חלק מהחברות שלי גבהו, ולמזלי חלק מהחברות נשארו סביב הגובה שלי, כך שתמכנו ועודדנו אחת את השנייה. יש סיטואציה אחת שלא אשכח כל החיים: סביב גיל 15 החלטנו כל החברות לצאת לבלות, התלבשנו, התייפייפנו, נכנסו למועדון ונעמדתי לי שם בין כל הבנות - ופשוט הבנתי שאני בלתי נראית! אף אחד לא הסתכל עליי. באותם רגעים, זה היה כל עולמי, ולהבין שהוא קורס סביבך - זו הרגשה שיכולה למוטט אותך. וזה היה רק אירוע אחד בתקופה מאתגרת ולא פשוטה שעברתי בילדות ובשנות הנעורים שלי, והתעסקתי כמו כל נערה, בחיצוניות שלי, ואין ספק שהגובה היה אישיו שליווה אותי כחוט השני לאורך שנים ארוכות.

כל הזמן פנטזתי שאולי אגיע בסופו של דבר לגובה של אחותי לבנת, המתנשאת לגובה של 1.75. אבל בפועל, אפילו לגובה הממוצע של אמא שלי, 1.64, לא הגעתי.

היום אני צוחקת על עניין הגובה וכמובן שהשתחררתי מהעיסוק האובססיבי בזה, אבל אז זה היה נראה לי עניין גדול, משמעותי ומרכזי בחיים שלי. אני חושבת שהשינוי חל רק לאחר שהתפרסמתי. פתאום הצלחתי לראות את הדברים אחרת, מגובה אחר (תרתי משמע..) והכל פשוט השתחרר לי. היום אני בכלל לא שמה לב לזה.

אומרים על אנשים קטנים שיש להם אמביציה מטורפת, ואני הצלחתי להזדהות עם האמרה הזו. הרגשתי שיש לי הרבה מה לתת כזמרת ואתם לא מתארים לעצמכם איזו אמביציה הייתה לי להגשים את עצמי. כשקיבלתי את ההכרה על היכולות שלי כזמרת - מצאתי בתוכי את ההשלמה, וכנראה שאני יכולה לזקוף לזכותו הרבה מההצלחה שלי. היום בכנות אני אוהבת את הגובה שלי ולא מרגישה שהוא מהווה מכשול כלשהו. אני גם שמה לב שלא מבחינים בזה כשאני עומדת על הבמה. זה קרה לי ממש לאחרונה שהופעתי בבאר שבע ובסיום ההופעה הגיעו אליי כמה נערות אל מאחורי הקלעים: הן היו מופתעות מכמה שאני נמוכה "במציאות" כי על הבמה זה נראה אחרת.

אני מסבירה לבנות נמוכות שפונות אליי ומשתפות אותי בתסכול שלהן שזה לא מהווה מכשול, אלא להיפך. נכון, זה אומר להיות שונה מהסביבה, אבל זה בהחלט מחדיר בך דרייב ואמביציה שיכולים להוביל אותך למקום טוב יותר. זה עשוי לגרום למישהי להילחם על מקומה ולא לוותר. להפוך את החיסרון ליתרון. ובכלל, מי קבע שגבוה זה יפה יותר? בעיני לגובה שלי כיום יש המון יתרונות שאין לכל הגבוהות למיניהן..

למשל: אני מיומנת מאוד בהליכה על עקבים! אני יכולה לקפוץ ולרוץ על עקבים כאילו שאני נועלת נעלי ספורט, הם הפכו להמשך טבעי של הרגל שלי. אין מצב שאני עולה על הבמה בלי עקבים, וזה קרה רק פעם אחת: בפסטיגל, כשהייתי בחודש שביעי, ולפני היו עוד ארבע-חמש הופעות ביום. אז בואו נראה אתכן, כל הגבוהות למיניהן - עומדות באתגר הזה..