לשנוא את עצמך זאת סוג של נורמה בחברה שלנו. זה משהו שאנחנו נולדים לתוכו בלי בחירה שמאפשרת מציאות שונה. תעשיות האופנה, המזון והפרסום אומרות לנו לשנוא את עצמנו בערך מהרגע שבו אנו נחשפים אליהן, אפילו עוד לפני שאנחנו מבינים בכלל מה היא שנאה עצמית. אז מה הפלא שאחד או אחת מתוך כל עשרה אנשים יסבלו מהפרעות אכילה במהלך חייהם? מה הפלא שהגיל המומצא שבו מתחילות נערות לעשות דיאטה הוא אחת עשרה, עוד לפני שבכלל נוכל לכנות אותן נערות? מה הפלא שגם אני נפלתי לשם?

 

עוד באון לייף: 

 

עוד בגיל ארבע, כשרק התחלתי להבין מה היא באמת שנאה, התחלתי לשנוא, והתחלתי לשנוא את הבן אדם הלא נכון - את עצמי. השנאה הזאת כללה בעיקר הרבה בהיות עצובות במראה והמון דמעות ותסכול על מי שאני וכמה שהייתי רוצה להיות משהי אחרת. אני זוכרת שבזמן שהיינו משחקים בגן, הייתי מעמידה פנים שאני מישהי אחרת. יותר רזה (למרות שכבר הייתי בתת משקל לא תקין) יותר גבוהה, יותר בלונדינית, בקיצור, רציתי להראות כמו אחת מתוך הברביות שכל כך אהבתי.

 

לא הרבה שנים אחר כך, בגיל עשר, כבר מצאתי את עצמי מומחית בספירת קלוריות. כנראה שהייתי יותר טובה מזה מכל מקצוע שלמדתי בבית ספר, כי בכנות, זה היה אחד הדברים הכי חשובים מבחינתי. שנה לאחר מכן הכרתי את חברתי הקרובה שתלווה אותי כל החטיבה ושמה - הפרעת אכילה.

 

אפשר להגיד על הפרעות אכילה הרבה דברים. אבל היא אכן חברה נאמנה, חברה שנכנסה איתי לחטיבה אל תוך בית ספר חדש ומפחיד שכל כך רציתי שיאהבו אותי בו, שכל כך רציתי שיחשבו עליי רק דברים טובים. חבל שלא הבנתי שזה לא אפשרי, שלפעמים אנשים לא הולכים לאהוב אותך, אבל זה לא משנה כי תמיד תמצאי את אלה שכן יראו את כל הדברים הנהדרים שאת מכילה, אני באמת מצטערת שלא הבנתי את זה באותה תקופה.

 

שלא לדבר על זה שבאותה תקופה הייתה מלאת הלקאות עצמיות בלתי נפסקות. תחשבו אתם צריכים לחיות, לישון, לאכול להתקיים עם בן אדם שאתם כל כך שונאים, בן אדם שאתם כל כך רוצים שפשוט יכחד מהעולם והאדם הזה הוא אתם.

 

 

אז עכשיו אני רוצה להגיד סליחה לאותה ילדה. אותה ילדה שבמקום לצאת לשחק כמו ילדה נורמלית בגן בילתה את רוב זמנה מול המראה ובלהתפלל שהיא תהיה משהי אחרת, בזמן שהיא באמת כל כך נהדרת; לאותה ילדה שהייתה עסוקה בדברים כל כך שולים במקום ללמוד על העולם המדהים הזה שסבב סביבה, את העולם הזה שהיא בכלל לא יכלה לראות כי היא תמיד חיה בתחושה שהיא לא טובה מספיק; אותה ילדה שכמות הפעמים שהיא רצתה לשירותים עם דמעות בעיניים בגללי, היא אין סופית. הייתי בריונית אל הילדה הזאת בלי שום סיבה, כל זמן הזכרתי לה למה היא לא טובה, כמה שהיא לא מוצלחת, ולא יפה ולא חכמה במקום להראות לה את המציאות, שהיא ילדה נבונה שיש בה כל כך הרבה, ושזה אפילו לא משנה איך היא נראית כי יש כל כך הרבה תכונות נפלאות בתוכה שרק היא לא רואה.

 

אני באמת מצטערת שכל כך הכאבתי לך ואני באמת מקווה שיום אחד נחיה בשלום מוחלט בלי הפרעות אכילה, בלי רגשי נחיתות, בלי חוסר ביטחון. שפשוט נבין עד כמה אנחנו באמת נהדרות. ואת זה אני מאחלת לכל מי שקורא או קוראת את זה. אני יוצאת למסע שלי להיות שלמה עם עצמי ולראות כל דבר נהדר שיש בי ובעולם. ויש הרבה.