"הורדתי קודם כל את הפלסטר על הפטמה וזה מה שראיתי דבר ראשון. זה שוק. לא משנה שבעיני זה יותר יפה, אבל זה לא שלי. כאילו, חבר'ה, מישהו שם פה פטמה", כך מתארת מיכל (כל השמות בכתבה בדויים) את התחושה שאחרי ניתוח הקטנת השדיים שעברה. "זה מוזר", היא אומרת, ובעצם – למה שלא יהיה?

עוד באו לייף:

ניתוחים פלסטיים הם כבר עניין שבשגרה. אנשים רבים, נשים וגברים כאחד, שוכבים תחת סכין המנתח כדי לשנות איבר כלשהו בגופם – ובמרבית המקרים לא מדובר באיברים מעוותים עד כדי מום, אלא במה שנהוג לכנות 'שינוי אסתטי'. אבל אסתטיקה זה לא דבר קטן. המראה החיצוני שלנו קשור בקשרים עבותים לביטחון האישי ולדימוי העצמי שלנו. "יש אנשים שחלמו כל חייהם על ניתוח חזה או אף ומדמיינים שזה יוביל לשינוי פנימי, בביטחון העצמי, בשביעות הרצון וכדומה", אומרת ד"ר אביטל גרשפלד-ליטוין, פסיכולוגית רפואית מומחית. אבל, היא מוסיפה, "השינוי אמנם מהיר אבל ההשפעה איטית. הרבה פעמים המטופל שוכח שהסביבה פחות שמה לב לשינוי ולכן לא משנה ברגע את התגובה אליו. כלומר, מבחינת המטופל מדובר בשינוי מהיר ודרסטי שהוא ציפה לו כל חייו, אבל הסובבים אותו פחות מתייחסים לזה או מלכתחילה אהבו אותו בלי קשר למראה".

בעצם, אדם מתעורר מניתוח פלסטי והעולם שלו קצת שונה. "זה מוזר, כי זה קורה נורא מהר", אומרת מיכל, שעדיין נמצאת בתהליך ההחלמה מהניתוח. "את הולכת לישון לכמה שעות ומתעוררת ויש לך איבר חדש. הגוף שלנו משתנה לאורך כל החיים, נגיד בהריון הבטן גדלה במשך 9 חודשים, או קמטים לדוגמא. וכאן זה יותר דומה בצורה מחרידה לתאונות דרכים לא עלינו, אבל בקטע חיובי. זה קורה בבום – הבבת אחת של זה, הפתאומיות של זה – זה קורה כמו תאונה. את נרדמת, את קמה והגוף שלך אחר. אחר חיובי אבל עדיין אחר".

 

אתם סוגדים לחזה הגדול שלי, אני שונאת אותו

בעולם שבו סוגדים לחזה גדול, ניתוח הקטנת חזה גורר שלל תגובות מעניינות. אז למה אני בכל זאת מתכוונת לעשות את זה?

לטור המלא

 

לעומת דימוי התאונה שמיכל בחרה, נעמה עורכת הקבלה בין ניתוח הגדלת השדיים שעשתה לבין ניתוח לשינוי מין. "הרגשתי שככה זה אמור להיות", היא אומרת, "שמה שהיה לפני זה טעות. זה משהו שמלכתחילה את נורא רוצה ומחכה לזה, אז אחרי הניתוח זה מוזר טוב. ככה זה אמור להיות". אלונה שכטר, המנהלת את המרפאה של ד"ר ריסין ומלווה את המטופלות לפני ואחרי הניתוח, מסבירה כי "ברגע שאישה עושה הגדלת חזה, מיד אחרי שהיא יוצאת מחדר הניתוח, זו הסתגלות כיפית, מהירה, קלה. רוב הנשים הולכות וקונות חזיות ברגע שהן מסיימות את הניתוח, כשהן עוד עם החזיה הרפואית". נעמה מאשרת. "זה כיף לקנות חזיה במידה גדולה יותר", היא מודה. שכטר מסבירה שהגדלת שדיים "זו הוספה של חוסר" ולכן, היא אומרת, "יש תהליך החלמה, אבל ההסתגלות המנטלית היא מאוד מהירה".

סיוון, שעשתה ניתוח אף, מתארת תחושות דומות. "אצלי החשש מזה שיצא לא יפה לא היה מוחשי. הרגשתי שכל מה שיעשו לי יהיה שיפור לעומת איך שנראיתי קודם", היא אומרת. "בחודשים הראשונים כל יום מסתכלים במראה והאף נראה קצת אחרת". למראות יש תפקיד חשוב בתהליך ההסתגלות – והיום, גם הסלפי מגוייס לטובת העניין. "ברור לי שמי שעבר ניתוח פלסטי מסתכל יותר על המראה", אומרת מיכל. היא מבלה זמן רב מול הראי, "מסתכלת על האיבר החדש שיש לי. עד עכשיו לא הייתי צריכה לעשות את זה. את יודעת, לדוגמא, איך הזרוע שלך נראית – את יודעת איך היא נראית כשהיא למעלה ואיך היא נראית כשהיא למטה אבל כשמדובר באיבר חדש את מבלה שעות בלהסתכל ולוקחת את הטלפון ועושה סלפי, לא בשביל להראות לאחרים, אלא בשביל לראות בעצמך". זה תהליך לא קצר של "בחינה מחודשת של הגוף שלך" היא מסבירה.

נעמה, שעברה את הניתוח לפני שנים אחדות, מודה שגם היא "מבלה שעות בלהסתכל על החזה עד היום". אבל התהליך הזה לא תמיד פשוט. "השינוי הפיזי לא מקנה את כל אותם צרכים רגשיים שהאדם העמיס על הניתוח: זה לא מייקאובר כמו באגדות או כמו בתוכניות ריאליטי שקמים מהניתוח והזוגיות, האושר והסיפוק מגיעים מיד", מסבירה ד"ר גרשפלד-ליטוין.

ובאמת, התוצאה לא תמיד מושלמת. "יש צד אחד של האף שעד היום מאד מפריע לי", מתוודה סיוון, "אבל החלטתי לשחרר את זה ולחיות עם זה".

ד"ר גרשפלד-ליטוין עשתה את עבודת הדוקטורט שלה על התמודדות עם כריתת שד מפרספקטיבה של אובדן ואבל, "וכשראיינתי נשים שעברו כריתה ושחזור התברר שדוקא הנשים שעשו שחזור מיידי, שלכאורה מאפשר לדלג על שלב ה'אין שד', ההסתגלות שלהם היתה פחות טובה והן הרגישו פחות שלמות עם התוצאה. לא היתה הדרגתיות בתהליך, שתאפשר פרידה ממה שהיה ואבד, משלמות הגוף. לא היתה התאבלות שמתלווה לאין שד ולחוסר הויזואלי. במקרה שכן השחזור היה מאוחר הציפיות ממנו היו מותאמות יותר – לא שיעלים את הכריתה ויהיה כאילו כלום לא קרה, אלא שיהיה תחליף נוח, שיפתור חלק מהקשיים".

המפתח, לדידה, הוא "בידע טרום הניתוח על התוצאה העתידית, ההשלכות והכאבים. הידע הזה מאפשר תאום ציפיות ברמה הרגשית, הפיזית והחברתית ואז ההסתגלות וההחלמה טובים יותר. מחקרים מראים שככל שהציפייה יותר מתואמת כך ההסתגלות - בלי קשר לתוצאה הסופית מבחינה אוביקטיבית - טובה יותר". שכטר, שליוותה נשים רבות בתהליך, מסכימה. "הכי חשוב זה לתאם ציפיות", היא פוסקת. "לתאם גודל, כאב, אי נוחות, להבין את נושא הצלקות להבין את חוסר התחושה בהתחלה שיש לעתים, לתאר את חוסר היכולת לעשות ספורט. יש פה תהליך שאם את לא מוכנה אליו אז אתה מסתגל רע מאוד".

כמו שציינה ד"ר גרשפלד-ליטוין, לסביבה יש השפעה גדולה על תהליך ההסתגלות. סיוון, שעשתה את ניתוח האף לפני זמן רב, עוד זוכרת תגובה אחת ספציפית, של מוכרת בחנות משקפי שמש. "היא ראתה אותי מהצד הטוב של האף", היא צוחקת, וממשיכה " והיא אמרה בהתפעלות שיש לי אף ממש יפה. יצאתי מהחנות גאה כמו טווס". גם נעמה זוכרת שיחה אחת במיוחד. "היו בעיקר תגובות חיוביות גם מהמשפחה וגם מהחברים, אבל אימא שלי אמרה שזה נראה לה קטן מדי", היא מספרת. "אמרתי לה שזה אמור להיראות פרופורציונאלי וטבעי ואני לא מנסה שיהיה לי חזה לא טבעי. היום היא מסכימה איתי". ומיכל זוכרת דווקא את תגובת המנתח הפלסטי בעצמו. "הוא אמר שהוא ממש מרוצה מהתוצאה, הוא הסתכל על הגוף שלי כאילו הוא יצר איזה פסל של קדישמן", היא אומרת בשעשוע. "זה באמת סוג של פיסול אנושי. זה רפואה שהיא אמנות בעיני, אבל זה הצחיק אותי: את עומדת שם, מורידה חולצה והוא יושב ומחכך את יד אחת בשנייה, מסתכל על הגוף שלי ומרוצה מעצמו".

עבור מיכל, נעמה וסיוון – כמו לרבים מהבוחרים לעבור ניתוח פלסטי – הייתה חוויה טובה באופן כללי, אבל ד"ר גרשפלד-ליטוין מבקשת להדגיש: "ככל שמעמיסים על הניתוח יותר משמעויות רגשיות וגדולות, כך האכזבה קשה יותר וההסתגלות קשה יותר. דבר נוסף וחשוב, יש אנשים שכל חייהם תלו בפגם את הסיבה לכך שאינם מאושרים או שלא הצליחו ומצפים שבעקבות הניתוח יהיה שינוי. כשזה לא מתממש יש תחושה חזקה של ייאוש, שאין תקווה, שאין עוד מה לתקן בשביל לשפר את המצב". לכן, חשוב לערוך תיאום ציפיות יסודי ולבחור את הרופא המנתח בקפדנות. "הסתגלות טובה, מהירה, כיפית וקלה מותנית בתיאום הציפיות לפני הניתוח", אומרת שכטר, "ואי-הסתגלות בדרך-כלל נגרמת מחוסר תיאום ציפיות".