סיפור האהבה שלי עם יוון התחיל לפני חמש שנים ב- 2011 כאשר התבקשתי מטעם חברת נסיעות לטוס ליוון ולצלם לצורך עידוד התיירות בין ישראל ליוון. ב- 2015 אני שוב בדרך ליוון והפעם תחת נסיבות אחרות לחלוטין, הפעם אני טסה מטעם ארגון הומניטארי בשם אישראייד אשר מפעיל צוותים רפואיים ופסיכו סוציאליים באי לסבוס למען עשרות אלפי הפליטים המגיעים לחופי יוון דרך טורקיה.

 

על נחיתה רכה לא שמעו כאן מזמן. אחרי טיסה קצרה מאתונה אני נוחתת ב Mytilini עיר הבירה של האי Lesvos הנחשב לאי השלישי בגודלו ביוון, עוד בטרם הספקתי להתרגל לנופיה הקסומים של העיר אוספת אותי בחורה צעירה בשם מנאל אשר מנהלת את פעילות הארגון בלסבוס, ומתנצלת שאנחנו חיבות להגיע לבית חולים האזורי היחיד באי.

 

משם המשכתי אחרי כמה שעות עם ריצ?ארד ואיריס, שני רופאים אשר השאירו את חייהם מאחורה ומתנדבים באישראייד מתוך שליחות פנימית בלבד, למפגש בין כל צוותי הרפואה וההצלה שנמצאים על האי לפגישת ?פינוי ומצבי חירום?. בדרך איריס מספרת לי שאת הפגישה הם ארגנו בשל האסון שהתרחש באי ב 28.10.2015 בו סירה שהגיעה מהצד התורכי הנמצא במרחק של 9.5 ק?מ מחופי העיירה היוונית סקאלה התהפכה. סירת העץ בעלת שתי הקומות, שאמורה לשאת לא יותר מ- 20 איש התהפכה, 300 הפליטים שהועלו עליה באיומי אקדח מצד המבריחים התורכים מצאו את עצמם נלחמים על חיים פעם נוספת כאשר הקומה העליונה של הסירה התמוטטה על הקומה הראשונה, גודל האסון נגלה רק לאחר כמה ימים כאשר צוותי ההצלה המשיכו למשות גופות של  38 ילדים, נשים וגברים מהים.

 

 

צילום: מירב נאור וינשטוק
 

בלילה עם לב כבד הגענו לסקאלה סיקאמיניס עיירת דייגים עם 900 תושבים המתחלקים בין יושבי ההר ויושבי החוף. את השקט הסורר בעיירה מפר בלי הודעה מוקדמת כתם כתום המגיע מהאופק ולידו עוד אחד ופתאום עוד אחד. כל כתם כזה מסמל סירת פליטים המגיעה מכיוון חופי טורקיה.

 

צילום: מירב נאור וינשטוק
 

 

צילום: מירב נאור וינשטוק
 

תוך מספר דקות מגיעות הסירות לחוף ועליהן עשרות פליטים מפוחדים, נשים, זקנים, ילדים בני יומם וגברים, הם שועטים החוצה מהסירות, מחפשים את הקרקע הבטוחה שתסמן להם כי הצליחו להימלט מהתופת האיומה.

 

צילום: מירב נאור וינשטוק
 
 

עשרות פליטים על סירת גומי קטנה, הנשים והזקנים יושבים על קרקעית הסירה מעליהן הילדים ובצדי הסירה על הדפנות הגברים והנוער אשר מגנים עליהן פן יפלו למים הקרים ויטבעו.

 

צילום: מירב נאור וינשטוק
 
 

 

צילום: מירב נאור וינשטוק
 
לאורך החוף מסתובבים צוותים של מתנדבים מוכנים לנורא מכל בכל רגע נתון. הצוותים בחוף מנופפים החגורות הכתומות לסירות בים, בתקווה כי יראו אותנו ויגיעו למקום המיועד. אחת אחרי השניה הן מגיעות ומתוכן יורדים עשרות פליטים רטובים, לרוב ללא ציוד, חוץ מאשר הבגדים שעל גופם. את התיקים, הם מספרים, המבריחים זרקו לים בכדי שיוכלו להעמיס כמה שיותר אנשים על הסירה. ודבר אחד בולט לעין -התקווה שיש להם, החיוך העצום בו הם מקבלים את פנייך, תחושת הניצחון שהצליחו להימלט. ובלילה, כאשר השטח נרגע טיפה והשביל לאורך רצועת החוף מתרוקן מאדם כל שנשאר כעדות זה ערימות של חגורות הצלה כתומות אשר הושלכו עם הירידה לחוף, נעליים רטובות שאין בהן שימוש ובגדים.

 

צילום: מירב נאור וינשטוק

 
 

אז יש זמן לחשוב, להביט בפריימים שבמצלמה ולראות את הפרצופים שוב. כל צילום הוא סיפור, משפחה, חיים שלמים, כל חגורה היא אדם אשר הצליח להגיע לחוף מבטחים.

ב- 19.11.2015 תחושת החוסר אונים חזקה מכל מהרגע שמקדוניה הכריזה כי היא סוגרת את גבולותיה ולא תתיר יותר מעבר לפליטים אשר אינם בעלי אזרחות סורית, עיראקית, או אפגנית. שלוש הסירות שהגיעו בבוקר הים שקט, ופתאום אתה מחפש את החגורות הכתומות בציפיה שהם יבואו והן לא מגיעות. הלילה יורד ובאזור יש תחושה מאד חזקה שמשהו נוראי הולך לקרות, הצוותים כולם מוכנים ולמרות שאף סירה לא הגיעה משעה 11:00 בבוקר איש לא הולך לישון. לקראת חצות החלטנו בלב כבד לעלות לחדרים. תוך 5 דקות צלצול הטלפון ומודיעים כי יש סירה בדרך. השעה חמש וחצי בבוקר ולזה לא ציפינו, סירה של שתי קומות עם 300-350 פליטים מסוריה עליה. צוותי ההצלה קשרו את הסירה עם חבלים לעצים שעל החוף וטיפסו בעזרתם לירכתיי האוניה בכדי שיוכלו להסביר לאנשים עליה כמה חשוב שלא יזוזו וכי עובדים על לחלץ אותם. הפינוי נמשך שלוש וחצי שעות, סירת גומי אחת משמשת כסירת הצלה זמנית ומביאה כל פעם 15 איש לחוף. הם כולם הגיעו מסוריה והיו צריכים לשלם 3000$ לאדם בכדי לעלות על הסירה.

 

מאז שנסגר הגבול במקדוניה יש שינוי באופי ההגעה של הסירות, הפליטים מחפשים דרכים אחרות להגיע לאתונה. רוב הדרכים מסוכנות וארוכות יותר אך הרצון לצאת מתורקיה ולהגיע לאירופה עז. ישנם ימים בהם אני מוצאת את עצמי ללא אוויר לנשימה, המראות הקשים של ילדים קטנים רטובים ובוכים הנשאים על ידי הוריהם התשושים לא מרפים.

 

**צילומיה של מירב נאור וינשטוק מוצגים בתערוכת יחיד  TRARED OFF

שתוצג עד-4.3 במתחם מחסן 2 בנמל יפו.

שעות פתיחה: ימים א'-ה' 10:00-18:00, יום ו' 10:00-13:00, ש' 11:00-18:00