את יסמין הכרתי במקרה. בחורה יפה אינטליגנטית ,צעירה בת  29, ערביה, תושבת רמלה. היא מגדירה את עצמה אדם ואישה. לשבת מולה, להביט בעיניה הנבונות, לשמוע את סיפורה בעברית רהוטה פירושו למקד ולצמצם בדמות אחת את הקרע המדמם של הארץ הזאת, הקרע בין יהודים לערבים.

 

עוד באון לייף:

יסמין נולדה כערביה, קרועה בין הזהות הערבית לבין החינוך היהודי. היא גדלה ברמלה לזוג הורים מוסלמים והתחנכה במוסדות יהודיים כערביה היחידה בכיתה. את שנות ילדותה העבירה בשכונה יהודית, בבית בעל אלמנטים ישראליים בו, לצד החגים המוסלמים, מדברים עברית כשפת אם ראשונה, טובלים תפוח בדבש ומתחפשים בפורים. האם סברה שהחינוך בבתי הספר היהודיים מתאים יותר למה שהיא רוצה עבור הילדה יסמין.

גם היום כשהיא יושבת מולי, היא מתקשה לברור את המילים. היא קרועה בין הרצון העז לפרט ולפשט את הקונפליקט של חייה ובין הרצון והצורך העז לשמור ולהצניע את הזהות שלה. מצד אחד, חס וחלילה לא לפגוע במגזר שלה ומצד שני, חס וחלילה לא לפגוע בחייה בקרב יהודים.  

 

מבלי שתכננה יסמין לא שיתפה מעולם את חבריה לכיתה או לבית הספר שהיא ערביה. היא פשוט לא חשבה שזה חשוב. היו לה חברים רבים שהיא אהבה והם אהבו אותה. היא היתה אהודה, דומיננטית ופעילה חברתית. לפני שחברים הגיעו לביקור נהגה להדביק מזוזה משקוף דלת הכניסה באמצעות סלוטייפ ולטרוק את הדלת מספר פעמים כדי לבדוק שהמזוזה שהדבקתי לא נופלת.

 

"בכיפור התחדדה אצלי תחושת השונות כי זה לא היה חג רגיל שמתחפשים או סועדים, פה הבנתי את הפער. גם האמירות הפוליטיות שנאמרו בכיתה, בעיקר בתיכון הציבו אותי בפני דילמה איפה אני בתוך השיח הזה, אף פעם לא ידעתי מה נכון להגיד.כילדה מה שרציתי היה שכולם יחיו יחד בשלווה ובלי פחד. אבל היה פחד והרבה. לא היה פשוט לשבת בכיתה ולשמוע שהתלמידים בכיתה צובעים את כל הערבים בצבע אחד עם אמירות המכלילות נגד ערבים שגרמו לי להתכווץ בכסא. לא באמת הבנתי את ההבדל בשלב הזה  בין ערבים ליהודים. ידעתי שיש אנשים טובים ואנשים רעים ללא קשר למוצאם".

 

המשבר הגיע לפני הגיוס. כשכולם דיברו על צו ראשון היא התחבאה בשריון הצב שלה. "כששאלו אותי לאן אני מתגייסת, אמרתי שאני לא יודעת ובשלבים מאוחרים אמרתי שאני הולכת לעתודה." זה היה השלב בו היא נפרדה מילדותה, מחבריה והחלה להתמודד עם זהותה האמיתית: ערביה ישראלית בחברה היהודית.

אחרי התיכון חיפשה יסמין מענה חברתי שיפצה על הניתוק החברתי הפנימי מהחברים בתיכון ונרשמה ללימודים באוניברסיטה. היום יסמין היא בוגרת מדעי החברה, היא מגשרת ומיישבת סכסוכים במגזר הערבי והיהודי, מעבירה סדנאות גישור למבוגרים ונוער בשני צדי המתרס, מנסה באמצעות המקצוע בו בחרה לעשות אולי את הבלתי אפשרי- לגשר גם בין יהודים לערבים .למרבה הצער, יסמין לא שלווה עד היום.

"אני מרגישה שלא הצלחתי למצוא את הנוסחה שתאפשר לי ולאחרים לחיות בדו קיום של ממש ולהיצמד לעובדה שבשורה התחתונה כולנו בני אדם. אני לא מאושרת כי הקונפליקט עליו מדברים כולם טבוע בנשמתי ובאורח חיי. אני קרועה בין הילדה שמכירה היטב את פרקי התנ"ך לבין היותי ערבייה. אני מאמינה שיש כוח עליון שמניע את כולם. והיסוד שלו הוא שצריך לקבל כל אדם באשר הוא. בפועל זה לא קורה".

 

 גם בענייני זוגיות, מדובר בסיפור לא פשוט. בעיני הגברים במגזר היא נתפסת עצמאית מדי, דעתנית. היא עצמה מתקשה להתחבר לגברים שאינם פתוחים, שלא מצליחים להכיל אישה עצמאית כמוה והיא עדיין  מצפה לאחד שלה שירקוד איתה טנגו ויסייע לה לברוא את העולם בו היא רוצה לגדל את ילדיה.

 

למרות כל אלה יסמין גאה. גאה בכך שלמרות הקושי בלחיות קרועה, היא הצליחה למנף את עצמה/ לגלות שיש בה את הכוח להוביל ולנסות לשנות את פני החברה הישראלית. "זו השליחות שלי", היא אומרת.