נאומה של השרה מירי רגב בועידת התרבות של הארץ ביום ראשון, יצר תחושה, בין השאר, כי מתנהלת בארץ "מלחמת תרבויות" וכי בכוונתה לתת לתרבות המזרחית שהודרה במשך שנים מקום ותקציבים. עד פה הכל טוב ויפה, שכן פלורליזם בחברה ובתרבות זו אכן מטרה שראוי וצריך להילחם עליה. אבל זה המקום גם לשאול, האם רק התרבות המזרחית היא זו שהודרה? האם האמנים המזרחיים הם הבלעדיים שחווים את אי השוויון התרבותי בחברה? ואם את דורשת פלורליזם תרבותי אז למה לא לבחון עוד קבוצות באוכלוסייה שמודרות מקדמת הבמה במשך שנים?

עוד באון לייף:

 

נחשפים ליותר אמנים מאשר אמניות

בנאום שלפניה, אלוף בן, עורך עיתון הארץ, דיבר על הבעייתיות בביקורת האיכותית כלפי אמנות ועל טענות אודות אפליה באמצעותה. אי לכך, האם לא ראוי להתייחס לעוד קבוצה גדולה של אמנים בארץ שחווה אי שוויון מתמיד, כפי שחווה אותו בכל שאר תחומי החיים? הכוונה היא כמובן לנשים אמניות. אז נכון, לא מדובר בתרבות שונה, אלא במגדר ואמנות של נשים אינה בהכרח מתעסקת בנושאים נשיים במהותם. אבל כן מדובר בזוויות ראיה של נשים שמרכיבות קצת יותר מ-50 אחוז מהאוכלוסייה הכללית ויצירה מתוך האינטרפטציה שלהן שצריך לתת לה מקום. הרבה יותר ממה שהיא מקבלת וקיבלה לאורך השנים. וכן, הדרה היא עדיין הדרה ואם אנחנו כחברה שואפים לתת שוויון הזדמנויות לכולם, על מנת להעשיר את התרבות של כולנו, אז איך זה קורה שבאופן משמעותי מתוך הסך הכללי של אמנים ישראליים אנו נחשפים להרבה פחות אמניות לעומת אמנים?

מבחינה מספרית, בתחומי אמנות שונים, ניתן לראות הרבה פחות אמניות מאשר אמנים. למשל, היחס בין תערוכות (יחיד/זוגיות) של נשים לעומת גברים במוזיאון ישראל במהלך ארבע וחצי שנים מאז פתיחתו המחודשת ב-2010, עמד על פחות מרבע תערוכות שהוקדשו לאמניות. כמו כן, על פי דוד שפרבר (מבקר אמנות) בספר שמייצג את אוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב מופיעות 29 נשים לעומת 93 גברים. דוגמאות נוספות אפשר למצוא בשירה ובספרות. אפילו ממבט חטוף ברשימות של ספרים ממולצים או הספרים הטובים ביותר אפשר להבחין שמבחינה יחסית יש שם הרבה פחות נשים.

 

מירי רגב

הנאום שלה יצר תחושה של ?מלחמת תרבות? (צילום: יח?צ)

המספרים אינם מייצגים את המציאות בשטח

אם בוחנים מעט את ההיסטוריה של היחס לאמניות בישראל, רואים כי הייצוג המצומצם שלהן בנוף האמנותי הכללי אינו נובע ממיעוט נשים אמניות או מיכולותיהן האובייקטיביות כיוצרות, אלא מתוך הדרה מתמשכת ומובנית בחברה. גם בספרי תולדות האמנות הישראלית מוזכרות מעט מאוד אמניות. זאת על אף שלאורך השנים היו הרבה יותר אמניות טובות שהציגו בתערוכות חשובות הן בארץ והן בחו"ל ונחשבו לידועות בתקופתן. בהתאם לכך, המסקנה המתבקשת הינה שהמספרים ביחס בין גברים לנשים באמנות אינם מייצגים את המציאות ומבחינה הגיונית היינו צריכים להיחשף ליותר אמניות ממה שאנו נחשפים אליהן כיום. כמו גם שאולי ההיסטוריה בחרה "לדלג" על אמניות לעומת ולטובת אמנים.

לא כולם חייבים לייצר תדמית הוללת

כמובן שאי השוויון בין המגדרים בתרבות ובאמנות נגזר מאי השוויון בכל תחומי החברה באופן כללי ובתחומי העבודה בפרט, כמו גם שהוא נגזר מתפקידי המגדר ותכונות המגדר המסורתיות המושרשות בחברה. דוגמא שמחדדת את האמונה בתפקידי המגדר דווקא באמנות אפשר למצוא בדבריו מעוררי המחלוקת של בני ציפר ,כפי שכתב במוסף גלריה האחרון. לטענתו, אמנים "מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים וייצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו". עכשיו, אם נשים בצד את הפתח והלגיטימציה שנותן ציפר לניצול ופגיעה מינית של נערות צעירות על ידי אמנים על כל הבעייתיות שבנושא, נראה שאין פה בכלל התייחסות לאמנות של נשים וכל מה שחשוב זאת האמנות של הגברים. כלומר, אמנות שנוצרת על ידי גברים היא זאת שזוכה לבמה ועל המזבח שלה מותר להקריב את הכל, כולל גופן ונפשן של נערות צעירות. בני ציפר למעשה מייחס לתהליך היצירה כללים חברתיים שיכולים לחול, גם אם אינם לגיטימיים, רק על גברים. יתרה מזאת, הוא מיצב את הנשים בעמדה שכל תפקידה הוא כביכול "לעורר" את היצירה הגברית. מתוקף כך היצירה הנשית נדחקת היישר לשוליים, ואף זוכה להתעלמות מוחלטת.

 

נדמה שכל מה שחשוב היא רק יצירתם של הגברים. בני ציפר (צילום מסך: YouTube, מכון ז?בוטינסקי בישראל)

 

על כן, ייתכן שהדרת הנשים באמנות היא לא רק תוצר של אי השוויון החברתי הכללי שקיים בחברה אלא גם נשענת על התפיסה שרואה את האמן כאחד שתפקידו לחיות חיים הרפתקניים, לחוות חוויות מכל הסוגים, על אחת כמה וכמה חוויות אסורות, על מנת שיוכל ליצור אמנות ראויה. כמובן שבאופן כללי לא מדובר בחירויות המוסריות שציפר דיבר עליהן, אלא בחיים שהם כאמור יותר הרפתקניים. חיים מהסוג שמרבית הנשים לא יכולות להרשות לעצמן לחיות בעיקר מתוקף סוציאליזציה שונה שהופכת את סגנון החיים הזה ללא לגיטימי עבורן, אך גם מתוקף העובדה שחלקן מביאות ילדים ומקבלות על עצמן את משמעויות האמהות ששוללות חירויות של הוללות ובחינת גבולות חברתיים. לכן, אולי חלק מסוים באי השוויון מתחיל באחת מהתדמיות הבולטות של אמנים, תדמית שאינה מציאותית לרוב הנשים מכורח החוקים החברתיים שחלים עליהן. תדמית שמשרתת את האמנים לעומת האמניות ויתר על כן, תדמית שאין בהכרח קשר בינה לבין איכות היצירה בפועל שכן אפשר למצוא לא מעט אמניות מוכרות שחיו חיי משפחה, או כאלו שסתם לא חיו חיי "הוללות והפקרות" ובכל זאת יצרו יצירות אמנות לא פחות חשובות מידידהן הגברים. בדיוק כמו שיש לא מעט אמנים שאינם חיים תחת התדמית ההוללת ועדיין תרמו יצירות משמעותיות לתרבות. אז במילים אחרות, קאט דה בולשיט.