היח"צן של משה קצב עובד קשה בימים אלה. אליו מצטרפים עיתונאים כמו אמנון לוי וכמה כותבים וכותבות, שלפתע חסים על עבריין המין הסדרתי וגם על רעייתו גילה קצב. אמנון לוי הקדיש פוסט ארוך שעניינו ה"אנושיות" (המרכאות שלי) של משה קצב. מלבד העובדה שאיני זוכרת דיון על אנושיות בכירים שנכלאו למשל על מעילה  בכספים, אני תוהה האם ניתן לתאר בשפה שלשונה אנושיות אנס סדרתי שהכחיש ומכחיש את היותו אנס, הווה אומר, נותר בדיוק כפי שהיה- כי באין הכרה לא יכול להתבצע תיקון בהתנהגות ובתודעה. לא נותר לנו אלא לתהות מדוע טרח אמנון לוי לדון באנושיות הקצב, ולא באנושיות נפגעותיו הרבות של הנשיא לשעבר, נשים עליהן הוטל טרור מחריד במשך רבות בשנים, ואת פוסט הטראומה הזו יש לשער ייאלצו לשאת בכאב עד סוף החיים. להן למשל לא ידונו אם לקצץ מסבלן שליש.

 

עוד באון לייף:

 

אני מזמינה אתכן להישיר מבט לא מתנשא על גילה קצב. רבות מילות הרחמים שהורעפו עליה בתגובה לכתבה באתר וואלה שם תוארה מסכנותה בשל כליאתו של בעלה. הרשו לי למקד את החמלה בחיי על נפגעות עבירות מין, וודאי לא על נשות עברייני מין, שרובן לא רק תומכות בבעליהן, יש מהן שאף משמשות עבור האנס הבעל גם שומרות סף אקטיביות, שומרות את סודו ופעילות נגד נפגעותיו- בין אם מדובר בבנותיהן שנוצלו מינית ובין אם בנפגעות אחרות שספגו מהטרור המיני שלו.

 

 

למה הן נשארות לצדן?

התקופה האחרונה מלאה בדוגמאות לגברים שהואשמו בתקיפות מיניות ובאונס, לעתים בסיטונאות, ונשותיהם נותרו עמם. גילה קצב, קמיל קוסבי וורדה שחם הן רק רשימה חלקית של הנשים שעמדו לצד בן זוגם כשהואשמו בהאשמות קשות

לכתבה המלאה

 

ידוע כי זו אחת הדרכים של נשות עברייני מין לא רק להרחיק מעצמן את התודעה שזה אשר נישאו לו הוא רב פושעים ופשעים, אלא זו דרך להעביר מעליהן את הטרור אל נשים אחרות, לעתים כאמור גם אם המדובר בבנותיהן. ידועה למשל הסטטיסטיקה לפיה 95% מהאימהות לבנות שנפגעו מגילוי עריות צועדות לעתים בראש התהלוכה מול הילדה ורק 5% מהאימהות מאמינות לבנותיהן שגם הן, כמו נאנסות קצב, נאלצות להתמודד עם פוסט טראומה קשה מבלי שתהא וועדת שחרורים שתאפשר לסבל הנורא הזה להתקצר בימיו.

 

גילה קצב אינה מסכנה. אומרת השמועה כי אחת מנפגעות הקצב פנתה אליה טרום התלונה וביקשה את עזרתה, אך "זכתה" לאי מענה אקטיבי מצד אשת הנשיא לשעבר. יש אפשרות בחירה נוספת וזו הכרעה פעילה של נשות עברייני המין לתמוך בהם. אנא זיכרו את אשר עשתה כוכי מרדכי עת עזבה את בעלה איציק מרדכי עת נודע כי הוא עבריין מין, ולא יכלה להמשיך לחיות עמו אף יום אחד נוסף.

 

ידוע הוא כי הכרת האנס בפשעיו מסייעת רבות להחלמת נפגעות פשעיו, לעומת אי הכרה- שהיא זו התדירה, שמאלצת נאנסות רבות לסבול טראומה שנייה מהטלת "השיגעון" עליהן, הטענה כי הן שקרניות ועוד אמירות שכל נפגעת מכירה היטב, לעתים כאמור מבנות המשפחה הקרובות ביותר. יודעת אני לספר כי גם אני פנטזתי שנים רבות על הכרה כמו זו, הכרה שלא הגיעה- נהפוך הוא- הפכה למלחמה ומתקפה נגדי עת העזתי לצאת אל האקרנים ואל בית המשפט ולתבוע את צדקתי.

 

 

אין בי רחמים על גילה קצב. היא יכלה לעשות כמעשה כוכי מרדכי ואין זה פלא שאלו שתומכות או תומכים בה נוהגים ונוהגות כך דווקא ממבט מתנשא שמניח עליה בורות וחוסר אונים, אז תנו לי להפתיע אתכם ואתכן- לא חסרות אונים הן נשות עברייני המין הסדרתיים. עצימת העיניים היא פעולה אקטיבית מצידן לשירות עבריין המין איתו הן בוחרות לחיות, ומסייעות הן במלוא כוחן להסתיר את סוד הבעל- האב-האנס. כל הנחה אחרת מצטרפת לזו שטוענת שנשים הן חלשות, נטולות כל כוח לשנות. הנני טוענת בדיוק להיפך- לו היו כל נשות עברייני המין מתייצבות לצד הנאנסות, הייתה תופעה ארורה זו קטנה משמעותית, כי עבריין המין –הטרוריסט ניזון מתמיכתן ולא יכול להפעיל את הטרור שלו בלעדיהן.

 

אינני יודעת מה תהא הכרעת וועדת השחרורים. אני תקווה כי הם יקשיבו לקולן של נפגעות קצב שבריש גליי מבקשות- אל תשחררו לחופשי את מי שהטיל עלינו את אימתו ולא הכיר בפתולוגיה של עצמו. אמנון לוי, הרשה לי בהמשך לכך להפנות את הסולידאריות שלי ואת חמלתי לנפגעות הקצב ולא לאנס הסדרתי האכזר. זה הזמן להזכיר כי רבים מדי הם העיתונאים, איני יודעת אם אמנון לוי בתוכם- מקווה אני מאד שלא כך- שידעו עשרות שנים כי משה קצב הוא אנס סדרתי. היה ניתן לצפות כי דווקא עיתונאים אלה יציפו את העיתונות בדרישה לא לשחרר את הרסן ממנו- לא משום נקמה- אלא כי באין הכרה מצידו- הוא עדיין גבר מסוכן.