משחר ההיסטוריה, נשים היו קורבן למעשי אלימות מינית. נשים רבות היו נתונות להתנהגויות בזויות במקום עבודתן שכלל לא היה להן שם ומתן השם לתופעה ניתן רק בשנות השבעים. כך רק בשנת 1998 מדינת ישראל חוקקה את החוק למניעת הטרדה מינית. כמו כן, בעבר, לאונס היה גוון של מיניות ולא של אלימות. השיוך של עבירת האינוס לארסנל עבירות האלימות  החל להתפתח גם הוא בשנות השבעים.

 

עוד באון לייף:

 

"הג'יאהד הפמיניסטי" הרדיקלי של שנות השבעים ביקש לאתגר את השיח שהיה קיים אותה עת ושיקף את היחס התרבותי לתופעת האינוס ואת הסובלנות החברתית כלפיה באותה העת. הוגות פמיניסטיות קראו למילון מונחים וערכים חדש: עבירת האינוס על גלגוליה היא חלק מפרקטיקה שמבטאת נקודת מבט גברית ובהיותה כזאת היא דה פקטו שותפה למנגנון הדיכוי וההכפפה של האישה. כך למשל, ניתוחן מאתגר את ההנחות הרווחות לגבי אינוס כפשע שמקורו בדחפים המיניים של הגבר, שיצרו גובר עליו וטוענות שאקט האינוס הינו אקט של אלימות ולא של מין, המין הוא הנשק שבאמצעותו מופעלת האלימות והכפפה.

 

ליאור אפשטיין בריאיון לכלכליסט

 

ליאור אפשטיין בריאיון לכלכליסט

ליאור אפשטיין ריאיון לכלכליסט

 

בשנות השבעים יחסי כוח מגדריים היו גדולים אף יותר מהיום. וכידוע, אחת ההשלכות ההרסניות ביותר של יחסי הכוח המגדריים היא אלימות מינית. ג'ודית לואיס הרמן, חוקרת טראומה, עמדה על גודל הפיתוי לעמוד לימין התוקף מאחר וזה אינו מבקש אלא שהצופה ישב מן הצד בחיבוק ידיים. בקשה זו של התוקף פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגעת, לעומת זאת, מבקשת מן הצופה מהצד לחלוק עמה את משא הכאב. היא תובעת פעולה אקטיבית, מעורבות וזכירה. לא כל שכן, לדידה, הצופה מן הצד נכנע לרוב לפיתוי להפנות את מבטו ובכך נעשית בחירה, אמנם במחדל, לא לתת מקום לחוויה של הנפגעת. הרמן כותבת בספרה כי הדבר קורה אפילו כאשר הנפגעת היא הלכה למעשה נפגע- חבר מכובד ויקר בחברה. כך למשל, החיילים בכל מלחמה, אפילו מי שנחשבו לגיבורים, מתלוננים שאיש אינו רוצה לדעת מהי המלחמה כהווייתה. כאשר הנפגע הוא פחות ערך ממילא- אישה או ילד לדוגמה, הוא עלול לגלות שרוב האירועים הטראומטיים בחייו מתרחשים מחוץ לתחום המציאות בעלת התוקף החברתי. כך חוויותיהן של נפגעות תקיפה מינית נעשות חוויות שאין לדבר עליהן והן מושתקות. אחד התוצרים של השתקה זאת הוא תת הדיווח החמור בעבירות מין.

 

והיום?

יחסי הכוח המגדריים ללא ספק עוד קיימים, אולם, הם מתערערים בזכות עבודה קשה ומאומצת של נשים (וגברים) רבות שפועלות לילות כימים ליצירת מרחבים בטוחים עבור נשים. מרחבים שבעבר היוו סכנה מוחשית עבור נשים ואותן חוויות קשות בהם אלימות מינית היו טאבו שאין לדבר עליו.

 

אנחנו נמצאים/ות במגמה של שינוי, נשים קמות ומדברות, שוברות את קשר השתיקה שנכפה עליהן, עלינו. אנחנו מרימות ראש, אנחנו מבינות שלא אנחנו אשמות בפגיעה המינית שנעשתה בנו. אנחנו נלחמות למען הסבתות שלנו שהוטרדו מינית חדשות לבקרים במקום עבודתן, אנחנו נלחמות עבור האימהות שלנו שבעלי כוח ושררה חוללו שמות בגופן ובנפשן והשתיקה נכפתה עליהן, אנחנו נלחמות למען האחיות שלנו שנמצאות על רצף של פגיעות כאלה ואחרות, אנחנו נלחמות למען הילדות שלנו שתגדלנה ותהפוכנה לנערות, לנשים שמגיעה להן הזכות לגדול במקום שמוקיע אלימות מינית, כי כולנו אחת מתוך אחת.

 

המשפט הוא לא חזות הכל

לכאן מתנקז השיח הציבורי בעבירות מין כאשר צמד המילים האהוב ביותר על ידי הג'יאהד הפטריארכלי הוא "תלונת שווא". וכאשר עולה צמד המילים הזה בשיח החברתי- תרבותי, הן בתקשורת הממוסדת, הן במרחב הווירטואלי, הוא נתפס לרוב כמתאר תלונה שהוגשה למשטרה על ידי מתלוננת בגין תקיפה מינית והתיק נסגר. לא נעשית הבחנה בין הסיבות השונות והמגוונות האפשריות לסגירת תיק וההמון קובע כי אם הוגשה תלונה בגין אלימות מינית והתיק נסגר, הרי שעסקינן ב"תלונת שווא". למותר לציין שאין הדבר נכון ותלונה אשר הוגשה למשטרה והתיק נסגר בה מפאת העילה של "אין ראיות" לדוגמה, יכולה ללמד כי לא היו מספיק ראיות בתיק על מנת להעביר את התיק לפרקליטות, קרי יכול ולא היה סיכוי סביר להרשעה. כמו כן, יכול שנאשם זוכה בהליך פלילי מפאת "ספק סביר" ויכול שזוכה "זיכוי מוחלט" וישנו הבדל משמועתי בין השניים.

 

ליאור אפשטיין בריאיון לכלכליסט

 

ליאור אפשטיין בריאיון לכלכליסט

ליאור אפשטיין, מתוך הריאיון לכלכליסט

 

השיח הזה על תלונות שווא הוא אינדיקציה טובה לשיח הרחב יותר בציבור על אלימות מינית, יש הקוראים להעלות מחדש את השיח אודות אינוס והטרדה מינית ולקיים דיון ציבורי אך אז, כאשר הנושא עולה לדיון וההגמוניה לא שולטת יותר בשיח, אלא נשמעים גם קולות אחרים, לא עלינו של הנפגעות עצמן ושל נשים נוספות, השיח פתאום הופך למשפטי. פתאום אין לדבר על אייל גולן למשל כי התיק נגדו נסגר. סו וואט? התיק נסגר מפאת "חוסר ראיות" ולא כי מישהו חשב שהוא שה תמים שיש למחוק את הרישום הפלילי שלו. יש לו עדיין רישום פלילי. התיק נסגר מאחר ולא נאספו ראיות שהיו יכולות להביא להרשעה, ככל הנראה, בהליך פלילי.

 

כאן נכנס השיח הציבורי, שיח שיכול לספק מענים איפה שהמשפט לא יכול או לא מסוגל. כך, כל מי שעיניו בראשו מבין שאין סיכוי בעולם שאייל גולן לא ידע ולא ראה את ה"פות מובייל". כל מי שעינו בראשו יודע שסדום ועמורה נראות פתאום כמו ערים של צדיקים לעומת אלנבי 40. וכך גם ברור לחלקים נרחבים מהציבור שאדם שאנס ומודה שהוא אנס ומקבל רק חצי שנה עבודות שירות מבית המשפט זאת בדיחה גרועה על חשבון נפגעות תקיפה מינית.  וזה בדיוק העניין, הציבור, אנחנו, אומרות עד כאן. נגמרו הימים בהם שתקנו, אנחנו לוקחות חלק פעיל בשיח הציבורי, וכן, זה באמת לא נוח להגמוניה.

 

אנשים לא אוהבים שינויים, בעיקר אנשים שיש להם כוח ונוחות במקום שבו הם נמצאים. אף אחד לא קופץ לוותר על הפריווילגיות שלו רק כי ביקשו ממנו יפה. אז אנחנו נלחמות. אנחנו נלחמות בכל ערכות התפירה שעומדות לרשותנו ואנחנו עוד נמשיך ונילחם מלחמת חורמה עד שהגי'אהד הפטריארכלי יבין שהאוטונומיה על הגוף שלנו היא, כפשוטו, שלנו.