זוהר בת 11. גרה בתל אביב, עם אמא מיכל. זוהר ואמא. לרגעים זוהר ילדה ולרגעים מתבגרת. היא אינה מתאימה את עצמה לשום זהות סטרילית, שבלונית, של ילדה או נערה שאנחנו מכירות. למעשה אי אפשר לקטלג אותה, יש בה מהכל – מאפיינים המזוהים עם נשיות וכאלו המזוהים עם גבריות, מאפיינים של ילדה "מנהיגה" ומאפיינים של "ילדה טובה", יש בה מעט מהטומבוי וגם מעט מה-girly girl, לרגעים היא עדינה ומתחשבת, ולרגעים לא רואה אף אחד ממטר. היא מעניינת, חושבת, שואלת, מתווכחת, מתעמתת, מקשיבה, מתרגשת ומרגשת. היא מציאותית. והיא מספרת לנו, הקוראות, את הסיפור הפרטי שלה, של אמא ואבא שלה, סבתא וסבתא, החברות והבנים. ולמעשה, היא מספרת לנו את הסיפור שלנו כאן בישראל. ישראל המורכבת, הלא תמיד פשוטה. 

 

עוד באון לייף:

 

אז "זוהר רוצה לעוף" הוא סיפור על ישראל, ועל החיים במקום הזה. וזה סיפור גם על משפחה יחידנית, קטנה, ועם זאת שלמה. ואולי בעצם זהו סיפור על ילדה-נערה, על העולם שלה, על הקשרים שלה ועל היחסים שלה עם אחרות ואחרים, ובעיקר על היחסים שלה עם אמא. יש בסיפור גם סוד, אז אולי זהו סיפור על הסתרה ועל גילוי.

 

זוהר רוצה לעוף - עטיפת הספר של תרצה דביר

 

אני בוחרת לראות ב"זוהר רוצה לעוף" את סיפור של התבגרות של נערה – ההתבגרות תוך כדי קשר, יצירת זהות שאינה כרוכה בהיפרדות וניתוק, התבגרות של ילדה. ההתבגרות של זוהר מתרחשת לנגד עינינו הקוראות ומקבלת ביטוי בתהליך הפנימי שהיא עוברת המלווה גם במסע ממשי ומוחשי אליו היא יוצאת. סיפורי התבגרות של בנות תוארו עד כה בעיקר כמסע מטאפורי המייצג הארה ותובנה, המתרחש בנפש פנימה, ובכך הם שונים מתיאורי מסעות התבגרות של בנים המשלבים מסע בעולם הממשי עם מסע פנימי. זוהר יוצאת למסע שאינו רק פנימי אלא גם ממשי, מסע מביתה לירושלים. היא מחליטה לבד, ויוצאת לדרכה, ולאורך הדרך אנחנו שותפות לתהליך שהיא עוברת. ראשוניות זו בסיפור התבגרות של ילדה, מבטא ערעור על תפיסות מגדר מיושנות, ואולי גם את הפמיניזם של זוהר, ושל הסופרת.

 

הקשר ההדוק בין זוהר לאימה מיכל, מוביל לכך שלצד ההתבגרות של הבת גם האמא עוברת תהליך דומה: היא מתבגרת, משלימה עם העבר, משחררת ומשתחררת. ונושמת.

 

צילום: Shutterstock

 

הספר חשוב לילדות גדולות ולנערות צעירות לא רק בגלל חדוות הקריאה בו. הוא מעביר גם מסר חשוב: זוהר ואמה מיכל בהווייתן, באישיותן, באופן שבו הן מתיחסות ומתמודדות עם אירועים מחייהן, מהוות סוג של מודל – הן משוחררות מתפקידי מגדר סטיריאוטיפים ומתפקידים חברתיים מוכתבים. המסר העובר דרכן מעודד קבלה של מגוון ושונות ויכול לאפשר לקוראות הצעירות להרהר מחדש על הצורך בלהיות "כמו כולן" ואולי לשחרר מעט.

 

אורנית רמתי דביר, היא בתה של הסופרת תרצה דביר מחברת הספר "זוהר רוצה לעוף" המיועד לגילאי 9-12. אורנית היא חוקרת מגדר בדגש על נערות, ועובדת עם נערות במסגרות שונות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. את "זוהר רוצה לעוף" ניתן להשיג ברשתות סטימצקי וצומת ספרים.