על שפים ומקומם במטבח

אני לא יודעת אם זה הזמן האחרון שמביא איתו שטף של שפים לפריים טיים, או שזו אני שיותר מודעת ולכן רואה את הדברים בצורה שונה. אבל, אני חושבת שקשה להתעלם מהעובדה ש?השף? הפך להיות חלק מתרבות צריכה יומיומי שלנו. 

ערמות של תכניות טלויזיה בכיכובם של השפים הטובים ביותר - אייל שני, אסף גרניט, מאיר אדוני, מושיק רוט, יונתן רושפלד, חיים כהן, רן שמואלי ועודד ברנר. אה כן, יש גם שתי נשים - קרין גורן בתפקיד השמנה ומיכל אנסקי בתפקיד הרזה. קצת קשה לי להבין איך עדיין הפאנל שופטים הזה שמורכב מאיקס שופטים גברים ואיקס חלקי ארבע שופטות נשים עדיין תופס. איך עדיין המונח ייצוג שווה לא נתפס - הרי ברור שיש בארץ יותר משתי שפיות שיכולות לשפוט מנות של אנשים חובבים שכל מה שהם באמת רוצים זה קצת חשיפה טלויזיונית ושהסיפור הפרטי שלהם יקבל הכרה.

בואו נניח את זה רגע בצד. חוץ מהתוכניות הריאליטי האלה יש כמובן את הפרסומות שהשפים מככבים בהן - אסף גרניט מככב בלא פחות משלוש פרסומות שונות בתקופה האחרונה - דומינו?ס פיצה (http://mizbala.com/offline/television/112171), פרטנר (http://mizbala.com/offline/television/112171) ומטבחי סמגל (https://www.youtube.com/watch?v=EiPYcFIb4K8). אייל שני פרסם את תפוצ?יפס (https://www.youtube.com/watch?v=0_ti2kjGJko) ואחת קצת יותר ישנה, משנת 2005, לתמי4 (https://www.youtube.com/watch?v=g4uwT3iGguQ). גם חיים כהן השתתף בפרסומת בעברו לשופרסל (https://www.youtube.com/watch?v=IoeJKgRKK54). אבל גולת הכותרת היא כמובן הפרסומת האחרונה של עומר מילר לרוטב לסלט של אסם (https://www.youtube.com/watch?v=kDdeY-1lr_c). יש הרבה מאוד מה להגיד על הפרסומת האחרונה עם עומר מילר, אבל זה פוסט אחר לגמרי. 

למה מפרסמים ומלהקים מתעקשים על שפים כפרזנטורים או כשופטים, איך זה שעדיין תפקידה של האשה, במציאות - לא בטלויזיה, הוא לדאוג לארוחת בוקר, ארוחת 10, ארוחת צהריים, ארוחת 4 וארוחת ערב (חלקן כמובן בשלט רחוק כי היא גם מנסה לבנות קריירה תוך כדי בישולים), אבל היא גם דואגת לקנות את מוצרים לאותן הארוחות ויודעת איזה ילד אוהב איזה אקטימל, כפי שרענן שקד מסביר לנו טוב בטור האחרון שלו (http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4816137,00.html). אבל המשווקים והמפרסמים והמושכים בחוטים מעדיפים את המומחים האמיתיים במטבח - השפים.

השפים האלה מגיעים עם החלוקים הלבנים שלהם, עם הדיבור הגבוהה שלהם, עם החיים העמוסים שלהם, עם הידע והמומחיות שלהם לבחור את העגבנייה הנכונה, את התפוח אדמה המושלם, את הדג שהוא סמגל. והאשה רואה את כל זה דרך הטלויזיה במטבח בזמן שהיא אופה עוגה ליומולדת בגן.

אני אשמח לחזור לרגע לתוכניות הבישול. בתחילת דרכן הן היו תכניות של איש אחד, היו גם כמה של נשים כמו מרגול או קרין גורן, אבל לרוב זה היה גבר שיוצא לחקור את נפלאות המטבח, כמו גיל חובב עושה שוק, דרך האוכל עם אהרוני וגברי בנאי, טעמים עם צחי בוקששתר ושום, פלפל ושמן זית עם חיים כהן. אבל אז נפרצה חומת הראליטי, זה התחיל בארה?ב עם השף גורדון רמזי שהביא את Hell's Kitchen, והמשיך לקרב סכינים שהייתה מבוססת על Iron Chef ובעונתה השניה זכה אסף גרניט. ולאט לאט בלי שנשים לב הפכו תכניות הריאליטי לשטנץ שאי אפשר לנתץ - פאנל של 3-4 שופטים, שפים רמי מעלה, לרוב כפי שכבר ציינתי, גברים, ומי שמנחה את התכניות היא בדרך כלל אשה, לפעמים יש גם שתיים. 

הפורמט הזה צריך לפוס מן העולם, כל הזמן אנחנו שומעים מסביבנו על השוויון שקיים בין נשים וגברים, ונשים עובדות ובונות קריירה ונשים מחליטות אם להתחתן או לא ויש נשים בכנסת ויש נשים שמנהלות בנקים, והכל בעצם ממש טוב. אז כל זה נכון, נשים באמת מצליחות לגרד את תקרת הזכוכית ולעיתים גם לסדוק אותה. אבל כל זה הוא בגדר מסך עשן, ערפל שמסתיר לנו את המקומות הקטנים בהן התרבות שלנו היא עדיין לא שוויונית ועדיין משמרת תבניות חשיבה על תפקידן של נשים ותפקידם של גברים ומקומה ומקומו של כל אחד במערך החברתי שלנו.

כשיש כל כך הרבה תכניות טלויזיה וכל כך הרבה פרסומות בהן רואים כמעט אך ורק גברים בתפקידים משמעותיים כמו ?שף? וצורת הפנייה אליהם בתוכניות, היא ב?כן שף? ?לא שף?, זה מחזק את הדימויים ?הנורמטיבים? שכל אחת ואחת סוחב איתו - מי שיכול באמת להחזיק מטבח של מסעדה, מי שבאמת יכול לנהל צוות עובדים תחת לחץ עצום, מי שבאמת יכול להיות יוצא דופן במנות שלו, הוא לא אחר מאשר הגבר. אז כן, ברור שלחם עם טחינה וירקות לארוחת הערב האשה יכולה לעשות, אחרי הכל הגבר חוזר מאוחר מהעבודה והוא גמור, הוא חייב כמה דקות מול הטלויזיה לפתוח את התאבון מול ?קרב השפים הגדול?.

אבל חוץ מהמומחיות של כל שף בנפרד, יש להם את הכוח של הביחד. הקשר הגברי, החברות הגברית, זו שנבנת בתנאים הכי קשים וזו חברות שלעולם לא תפרד. הבונדינג הגברי הזה שנוצר מתוך חוויה קשה, מתאגרת, לעיתים אלימה, סוחטת רגשית - הבונדינג הזה שמור לגברים בלבד. אם זה בצבא, אם זה בסרטי אקשן על חבורת גברים היוצאת להציל את העולם או להרוס אותו, ואם זה בתכניות ריאליטי שהשופטים הם חברים-אוייבים שתומכים, מגדילים, מחזקים אחד את השני אבל גם נחלמים זה בזה. החבורה הזו נראת לנו הגיוניות, זה קשר שאנחנו כבר מכירים, המוח שלנו מאבד אותו בקלות. קשה לי לחשוב על מקבילות נשיות לחבורה כזו על מסך הטלויזיה, חוץ מכמובן ?סקס והעיר הגדולה? ו?בנות?. אבל איזו תכניות ריאלטי של בישול ראינו עם חבורה של נשים, שכל היום במטבח ומכינות את הארוחות לכל היום ולכל בני המשפחה, שופטות גברים ונשים אחרים שמנסים להיות בדיוק כמוהן? כאלה מוצלחות ומצליחניות שעושות כזו עבודה קשה, והגיעו לאן שהגיעו בכוחות עצמן?

אבל יש נשים בתכניות האלה. הן ?המנחות? של התוכניות. אני לא מבינה את התפקיד של המנחה בתכניות האלה, מה התפקיד של מירי בוהדנה, למה היא שם? אם השפים האלה כל כך מומחים, למה הם לא יכולים להקריא בעצמם את התוצאות והניקוד שהם בעצם חילקו למשתתפים? התפקיד של המנחה בתכניות הריאליטי האלה טומן בחובו את הקונפילט הגדול של אמהית-מינית. הרי למה מביאים בחורה שתקריא בצער את השמות של המשפתתפים שהולכים הביתה? כי היא רגישה יותר, מביעה אמפתיה יותר, הקול שלה נעים יותר ורגוע יותר, היא מכילה, מבינה, מחבקת, מחייכת - כל מה ש?אמא? צריכה להיות. אבל הדמות הזו של המנחה חייבת להיות אשה יפה, סקסית, רזה, מפורסמת, דוגמנית - כל מה שאשה מינית חייבת להיות.

התכניות האלה מלמדות אותנו, בלי להגיד, רק בלהראות לנו, שמקומן של נשים הוא בהנחייה, בלתת את הכבוד לשפים, לעזור להם לעשות את העבודות הקטנות, המעצבנות, הלא נעימות שהמקצוע או התפקיד דורשים. הגברים, תפקידם להיות מובילי העדר, המנצחים על הלהקה, הנותנים את הטון. ובסוף, כשהם אולי יזילו איזו דמעה יוכלו להגיד, הוא גבר רגיש, הוא מחובר לרגשות שלו, לא יגידו ?איזה בכיין, שיתאפס על עצמו, זו רק תכנית טלויזיה?. וכשהוא יבעט בפח ויעשה דרמה על ההפסד שלו יוכלו להגיד שהוא מחובר רגשית לתכניות ולמתמודדים ושרואים שאכפת לו, לא יגידו ?איזה היסטרי הוא, ממש דרמה קינג?. 

אז אפשר לראות את התכניות האלה מבעד למסך עשן ולהגיד - ?אפשר לחשוב, לקחו שפים ממש טובים ממסעדות ממש נחשבות והביאו אותם לשפוט בתכניות האלה, במקרה יצא שהם גברים?, אבל אפשר גם לכווץ את העיניים ולא לתת לעשן לערפל את הראייה שלנו ולראות את המסרים הסמויים שנמצאים שם, כל הזמן. ולפעמים רק המודעות לתכנים האלה, היא השלב הראשון בלשנות אותם.

*בתמונה - אמא שלי, המופלאה, מכינה קובה סלק.