לפני שנולדה בתנו הבכורה, היינו שקועים בפנטזיות על הימים שאחרי הלידה. ראינו בעיני רוחנו איך נחזור מבית החולים, ניקח את הקטנה לסיור היכרות עם הבית החדש שלה, ובלילה לא נישן. לא בגלל שהיא תבכה, חלילה, אלא בגלל ששנינו נחזיק ידיים ונביט כל הלילה בפליאה ובאושר ביצור הקטן שנח בשלווה בעריסה לידנו. אז תכננו. ממש כמו בירח הדבש, על החוף בסיישל, כשהבטנו זה לזו בעיניים והבטחנו שלא משנה מה, אנחנו לא ניתן לשגרה לשאוב אותנו, ונדאג לנסוע כל חמש שנים לירח דבש דבש חוזר. אח, כמה היינו תמימים.

הייתי צריכה להבין שלא הכל ילך כמתוכנן עוד בבית החולים, כשהלידה הטבעית שרציתי התחלפה במתן זירוז ובערימות של אפידורל שלא אפשרו לי לקום גם שעות ארוכות אחרי הלידה. הסימן הבא לכך שהתכניות השתבשו הופיע כשנכנסו הביתה. הקטנטונת לא כל כך התעניינה בחדר שעיצבנו עבורה. היא רצתה לאכול. אבל גם בתום ההנקה המאוד ממושכת היא המשיכה לצרוח, וחשבנו שאולי היא רעבה. מיהרתי להזמין יועצת הנקה שהגיעה מיד ופסקה שלילדה יש לשון קשורה, ושעד שהבעיה תטופל, חייבים לתת לה בקבוק אחרי כל הנקה, כדי שלא תרעב. אופס. גם זה ממש לא היה בתכנית. היא המליצה גם לשכור משאבת הנקה כדי להגביר בינתיים את ייצור החלב. בעלי יצא, ואני נשארת לבד עם הקטנה, חרדה מהבכי שלה, וגרוע מכך – מהאפשרות שאצטרך להחליף לה חיתול לבד, לפני שבעל יחזור.

כשהוא חזר הוא אמר שהוא חושב שיש לו חום, והמדחום אישר – 39 מעלות. עד אותה נקודה בחיים, בכל פעם שבעלי חלה הוא זכה לטיפול אוהב ומסור. אבל לא הפעם. כל מה שיכולתי להרגיש היה פחד שהקטנה תידבק וגם, לא נעים להודות, כעס. דווקא עכשיו? חשבתי לעצמי.

דיכאון לאחר לידה: התופעות, הסימפטומים והאם גברים מושפעים גם כן מתופעות הורמנליות אלו?

 

לכתבה המלאה>>

 

 

 

הוא פרש לחדר אחר, ואני נותרתי לבד, מנסה להרגיע בזרועותיי את הקטנטונת, רוצה לשבת לנוח אבל לא יכולה לשבת כי התפרים כואבים. אנשים התקשרו לברך אותי, אבל לא עניתי לטלפונים כי היו לי הררי כביסה לקפל ובקבוקים להרתיח וחלב לשאוב ותינוקת קטנה לטפל בה. את הלילה ביליתי בחדר של התינוקת, בעוד שבעלי קדח מחום בחדר הסמוך. הייתי גמורה מעייפות, הנקתי ואז נתתי לה בקבוק ואז שאבתי כדי שיהיה עוד קצת חלב ואז שטפתי את הבקבוקים ובינתיים היא התעוררה ושוב בכתה והסאגה התחילה מהתחלה. וכשסוף סוף היא ישנה וחשבתי לתפוס קצת תנומה, לא יכולתי להירדם כי כל תזוזה וכל רחש שהיא השמיעה הקפיצו אותי. ועל אף שחשתי אהבה עצומה לילדה שישנה בעריסה לידי, הרגשתי מאוד מאוד בודדה. לא כך חשבתי שיהיה.

גם הימים הבאים היו מאתגרים. שנאתי את השאיבות, שגרמו לי להרגיש כמו פרה, אבל אחת שלא מניבה חלב. חשתי פער עצום בין האישה בהריון שכולם אומרים לה לנוח ולא להתאמץ ורק רוצים לפנק אותה ולהיענות לכל גחמה שלה, לבין המפעל הנייד למזון תינוקות שהפכתי להיות. הייתי עייפה, וכל הגוף עוד כאב לי מהלידה. הרגשתי אשמה על כך שאין לי מספיק חלב והיא נותרת רעבה אחרי הארוחות. ניסיתי להניק בכל מיני תנוחות שכולן הכאיבו לי, ומצאתי את עצמי מנקרת כל הזמן ומפחדת שהיא תיפול לי מהידיים מרוב עייפות. בגלל שההנקה לא התבססה, מיעטתי לצאת מהבית. גם לא רציתי שיבואו לבקר אותי, כי אמרו לי שכדאי לנצל כל תנומה שלה בשביל לישון וחששתי שיבואו בדיוק כשהיא תישן ואז לא אוכל להשלים את שעות השינה האבודות. הייתי בודדה ומשועממת, למרות שהייתי עסוקה כל הזמן. ובתור מי שצופה בטלוויזיה רק לעיתים רחוקות, למעט שידורים חוזרים של סיינפלד, מצאתי את עצמי צמודה למרקע. את כל ההנקות הארוכות העברתי מול הטלוויזיה. בעלי יצא מהבית בשש בבוקר ואני חיכיתי בקוצר רוח שתכניות הבוקר יתחילו ולא אהיה בודדה יותר. עד אז החשבתי את עצמי כמישהי אנינת טעם, ופתאום מצאתי את עצמי מזפזפת נואשות, העיקר לראות משהו שיפיג את בדידותי. הבנתי שהגעתי לשפל המדרגה כשמצאתי את עצמי בוהה מול המרקע בתכנית של ד"ר פיל, והתדמית החדשה שלי כעקרת בית משועממת (רק בלי הכסף שנלווה לזה) לא תרמה להרגשתי. רגע השיא של היום היה המקלחת החמה בערב, אבל גם היא נקטעה באיבה כשבעלי היה מסתובב ליד חדר האמבטיה עם התינוקת הבוכייה בידיו, כרמז מאוד עבה שעלי לצאת, ומהר (מסתבר, אגב, שהסיטואציה הזו נפוצה בהרבה בתים של הורים טריים. אמא אחת סיפרה לי שברגע שהיא נכנסת להתקלח היא מפעילה את מייבש הכביסה, כדי שלא תשמע את הבכי).

גם הזוגיות ידעה ימים יפים יותר. מזוג שאפשר לספור על כף יד אחת את מספר המריבות שלו, ושהיה עסוק בנתינה אינסופית זה לזו, הפכנו לזוג שמגלה הצטיינות יתרה בפנקסנות. שברנו שיאי קטנוניות שלא האמנתי שנגיע אליהם. התחשבנו על שעות שינה ואם מישהו מאתנו העז להשתרע רגע על הספה ולנסות ליהנות מדקה לעצמו, מיד הוא זכה למבט מצמית. וכבר הזכרתי פה את המעשה האנוכי ביותר שהורה טרי יכול לעשות לבן הזוג שלו – להיות חולה.

היו גם רגעים של שמחה בתוך כל זה. היה למשל, הלילה ההוא שבו השכבנו את הקטנה לישון בחצות והתעוררנו מהבכי שלה בשש לפנות בוקר. שש שעות! היש אושר גדול מזה? או הרגעים בהם הייתי שקועה בהתבוננות בתינוקת הישנה, שהיתה עסוקה במה שנראה כנגינת חליל או טאי צ'י. ויותר מכל, החיוך הראשון (שבושש להגיע, והכניס אותי לחרדות גדולות). וכל אחד מהחיוכים שבאו אחריו, עד היום (כשהיא כבר בת שמונה וחודשיים). האהבה העזה היתה שם כל הזמן, אבל התחלתי ליהנות באמת מהאימהות רק חודשיים אחרי הלידה, פחות או יותר. וגם לאחר מכן לקח לנו עוד זמן רב למצוא את האיזון.

לא בגלל זה חיכינו שבע וחצי שנים עד שהבאנו את הילדה השנייה. פשוט לא האמנו שנוכל לאהוב עוד מישהו בעולם אהבה עזה כל כך (ואפשר! אף פעם לא האמנתי לאלה שאומרים שהלב הוא איבר גמיש, אבל מסתבר שזה נכון). הפעם ההתחלה היתה נפלאה. על אף שהלידה לא הלכה בדיוק כפי שרציתי, הצלחתי ללדת ללא אפידורל, מה שגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב אחרי הלידה ואפילו הצלחתי להניק עוד בחדר הלידה. התינוקת היתה אתי בביות מלא, מה שהתגלה לא רק כהרבה יותר נכון עבור התינוקת אלא הרבה פחות מתיש עבורי, וביום בו חזרנו הביתה הנקתי את התינוקת, בתי הבכורה הביטה בקטנה במבט מאוהב ואני הייתי מאושרת ואסירת תודה.

אולי זה בגלל שהפעם הגעתי מוכנה יותר, נפשית ולוגיסטית, אולי בגלל שגם ידעתי למה לצפות, אולי שנזכרתי בכל הרגעים הנפלאים שהגיעו אחרי ההתחלה הקשה, אולי בגלל שכבר הייתי מנוסה ולא הרגשתי חסרת אונים מול התינוקת השברירית שבידי, או אולי בגלל שפעם הקשבתי ללב שלי והבנתי שבמקרה שלי, להיות צמודה לתינוקת מרגע היוולדה יעשה לי רק טוב – תהיה הסיבה אשר תהא, גיליתי שבילד השני הכל הרבה יותר קל. אבל גם הפעם לא הכל היה ורוד. בגיל 11 יום התינוקת אושפזה במשך שבוע, שבמהלכו חוויתי צער ודאגה ומתח וחרדות במנה מרוכזת במיוחד, והרגשתי איך שוב הדברים לא תמיד מסתדרים בדיוק כפי שתכננתי.

ילדים זה שמחה. באופן אישי אני יכולה להעיד שעד שנולדו בנותיי לא האמנתי שיצור שעוד לא הגיע לגובה 70 סנטימטר יכול להקפיץ אותי לכאלה גבהים של אושר, ועוד מדברים שנראים כל כך טריוויאליים כמו חיוך חסר שיניים או מחיאות כפיים מהוססות בכפות ידיים זעירות. אבל לצד השמחה הזו יש גם קושי גדול. יש הרבה סיבות טובות לתחושות הקשות שמגיעות אחרי הלידה. ההורמונים, רגשות האשם, הציפיות הגבוהות שלא תמיד מתממשות כפי כשתכננו, בלידה ולאחריה, החרדות והדאגה לרך נולד, חוסר השינה והעייפות שנדמה שתהיה שם לנצח, חוסר האונים שבהתמודדות עם בכי, שלעיתים אינו פוסק במשך שעות ארוכות, ובעיקר הפער הגדול, שמתרחש בשבריר שנייה, בין החיים שהיו לנו פעם לאלה שיש לנו היום, לטוב ולרע. וחשוב שכל יולדת תבין שזה לגמרי לגיטימי להרגיש ככה,  ושלפעמים גם העצב והחרדות והקשיים נמצאים שם הרבה לפני שהאושר מגיע, ושהאושר והקושי יכולים להתקיים זה לצד זה. וגם שלמרות שלפעמים זה נראה כמו נצח, התקופה הקשה הזו עוברת, יש שיאמרו שמהר מדי, וכל חיוך, ומבט אוהב, ולפיתה של האצבע בכף היד הקטנה והתרפקות וחיבוק, מהווים גמול שהוא הרבה יותר מהולם על כל הרגעים הקשים.