בחודש שעבר, הפך פוסט בפייסבוק של אמא אחת, שהודתה שההורות היא ממש לא הדבר הכי טוב שקרה לה, לוויראלי. היא סיפרה על הגעגוע לעצמאות שהייתה לה בחייה נטולי הילדים, על הקושי והייאוש שהיא חווה ובעיקר - על כך שהורים פשוט לא מדברים על החלקים הפחות-יפים בהורות. ואמנם, הפוסט זכה להמון תגובות מזדהות ולחיזוקים על האומץ שהפגינה אותה אבל בכל הנוגע להורות, ממש לא מדובר בנושא היחיד שמהווה טאבו.

 

עוד באון לייף:

 

קחו למשל את ההעדפה ההורית. כלומר, אהבה של ילד אחד יותר מאשר את האחרים. לא נושא פשוט, בחברה שמחנכת את ההורים לאהוב את כל הילדים באופן שווה. ובכל זאת, תופעה כל כך אנושית - הרי האם באמת קיימת אהבה שווה? האם זה לא טבעי להתחבר לילדים שונים, בעלי אופי שוני ושבאו לעולם בנסיבות שונות - במידה שונה?

 

 

"עברו כמה שנים עד שהייתי מסוגלת להודות ביני לבין עצמי שהאהבה שלי לילדות לא לגמרי שווה", אומרת טלי, אם לשלוש בנות מתל אביב, תוך שהיא מדגישה כי היא אוהבת מאוד את שלושתן: "אני אכפתית ואימהית כלפי כולן ואי אפשר לתאר כמה אני אוהבת אותן, אבל האמת היא שהרגש שלי לילדה האמצעית הוא מעט יותר חזק". כמו אימהות רבות, גם היא "יישרה קו" עם הטאבו החברתי - וכמעט לא דיברה על הנושא: "האדם היחיד שסיפרתי לו על זה הוא החברה הכי טובה שלי. הרגשתי נורא לא בסדר, ויכול להיות שהיא גם לא הבינה אותי כי יש לה ילד אחד. בעלי ואני מעולם לא דיברנו על כך, ואני תמיד הרגשתי שהוא מחובר יותר דווקא לילדה הקטנה שלנו, שהיא הנסיכה של הבית".

 

ממה לדעתך זה נובע?

"יש לי מעין חיבור לא מוסבר לאמצעית. היא מקסימה וטובת לב, ומגיל קטן הייתה הרבה יותר קלה מהשתיים האחרות. למען האמת, לאחר הלידה של הבכורה חוויתי משבר אישי קשה שגם השפיע על החוויה של האימהות איתה, וברור שזה השליך על הקשר הראשוני בינינו. מעבר לזה, הבת האמצעית דומה לבעלי - היא מלאה ולא כל כך יפה, לעומת השתיים האחרות שדומות לי וגם טורחות לציין זאת בפניה. בגלל המראה שלה היא גם לא כל כך פופולארית בבית הספר, והלב שלי יוצא אליה. גם הדברים האלה מחזקים את החיבור שלי אליה, אני מרגישה שהיא זקוקה לי יותר מאשר האחרות".

 

"הבן שלי הזכיר לי את בעלי לשעבר"

העדפה הורית באה לידי ביטוי אפילו בתנ"ך. כך, האם הראשונה חוה - מעדיפה את קין, בנה הבכור. את זאת ניתן להבין ממדרש השם שהיא מעניקה לו ("קניתי איש את ה'"), המעיד על גאוותה של אישה בפרי בטנה הראשון, שהגדיר אותה כאם, ואת התחושה שהיא יוצרת במעמדו של האל. לעומתו, כל שנאמר על לידת הבל (ששמו מעיד על היותו דבר חולף) הוא: "ותסף עוד ללדת את אחיו (של קין) הבל". האם השנייה, רבקה, לא רק שאהבה את בנה יעקב יותר מאשר את אחיו עשיו (מפני שהיה "איש תם יושב אוהלים"), אלא אף הרחיקה לכת וסייעה ליעקב לגנוב את ברכת אביו מעשו. יצחק, אגב, העדיף בבירור את עשו על יעקב. במילים אחרות - אם להורים הראשונים הייתה העדפה ברורה, למה כל כך לא הגיוני בעינינו שזה יקרה גם היום?

 

 

מיטל פלד, מנחת הורים בכירה במכון אדלר ומנתחת התנהגות, מסבירה כי הדבר דווקא נורמאלי לחלוטין: "הורות היא דבר מורכב, ובייחוד כשיש כמה ילדים. למעשה, בהרבה משפחות לא אוהבים את כל הילדים באותה המידה - זה תהליך בלתי מודע ובדרך כלל לא מדברים על זה. חשוב לומר שלא מדובר במקרה בו יש ניכור וריחוק משמעותי בין ההורה לאחד הילדים, אלא ברגשות רגילים ונורמטיביים".

 

את מכנה אותם "רגשות רגילים ונורמטיביים", ובכל זאת - בחברה הישראלית זה נתפס כדבר כלל לא לגיטימי.

"נושא הילדים בכלל הוא משמעותי מאוד בחברה הישראלית. כך, למשל, בחירה של זוג לא להביא ילדים נתפסת כלא לגיטימית, בשונה ממדינות מערביות אחרות בעולם. האהבה השווה של כל הילדים היא טאבו שאי אפשר לערער עליו, זה מושרש מאוד אצלנו. לכן, זה נושא שמעורר המון רגשות אשמה אצל ההורים".

 

מה גורם להורה לאהוב ילד אחד יותר מהאחר?

"בגדול - זה נובע מכך שכל ילד מעורר בהורה משהו אחר. בדרך כלל, ההורה מצפה מהילד להצליח איפה שהוא עצמו נכשל, והדבר שהכי קשה לו הוא לראות בילד מראה לחסרונות שלו עצמו. כלומר, אם יש למשל ילד בעל בעיות חברתיות, וגם להורה שלו היו בעיות חברתיות כילד - זה יכול לעורר אצלו כעס כלפי הילד. אם הילד השני, לעומת זאת, מוקף בחברים - קל יותר להורה להתחבר אליו. אפשרות נוספת מתרחשת כשיש ילד שחווה קושי מסוים, למשל קושי בלימודים, וזקוק להורה. כשהורה מרגיש שילד אחד צריך אותו ומקבל את העזרה שלו, הוא יכול לקבל יותר אהבה מהילד שמסתדר בפני עצמו. זה כמובן לא הכרח, אבל אלה כן דברים שקורים".

 

ענת, אם לשניים מרמת גן, זיהתה גם היא שהיא לא מחוברת לשני ילדיה באותה המידה, ובחרה לפנות לטיפול. "בעלי ואני התגרשנו מעט לאחר לידת הילד השני, ואלה לא היו גירושים יפים", היא מספרת בגילוי לב. "השנים עברו והרגשתי שאני פשוט אוהבת את הבת שלי, שהיא הבכורה, יותר מאשר את הבן. אני מספרת את זה עכשיו בפשטות, אבל רגשות האשם כלפי הבן שלי היו קשים מנשוא - לא רק שהבאתי אותו למציאות של הורים גרושים, אלא שאפילו לא הצלחתי לאהוב אותו כמו את אחותו. זו הסיבה שהחלטתי לפנות לטיפול".

 

 

מה קרה בטיפול?

"קודם כל גיליתי שזה דבר טבעי ושאני לא צריכה להאשים את עצמי, מפני שלמרות העובדה שלא מדברים על זה - זה קורה במשפחות הכי טובות, כמו שאומרים. מעבר לזה, בזכות הטיפול הבנתי מה הסיבה לכך: כל הזמן חשבתי שאני לא מתחברת לאופי של הבן שלי, אבל העניין הוא שהוא פשוט הזכיר לי את בעלי לשעבר - במראה, בדיבור ואפילו בהליכה. באופן בלתי מודע, הפניתי את הרגשות הקשים שהיו קיימים כלפיו - לעבר הילד".

 

ההבנה הזאת עזרה לך לשנות משהו?

"קיבלתי את הכלים להתמודד עם זה ולשפר את היחסים בינינו. בטיפול אמרו לי למצוא את הדמיון ביני לבין הבן שלי ולנסות להתקרב אליו דרך נושאי עניין משותפים. בנוסף, הבנתי כמה חשוב שיהיה לנו זמן רק של שנינו, בלי אחותו. הדברים האלה קירבו בינינו".

 

ואמנם, לדבריה של פלד, לא כדאי להתעלם מתחושות כאלה: "ההרגשה של ילד בנוגע לאהבה של ההורה אליו משפיעה עליו מאוד. בדרך כלל, אלה דברים שקשה להודות בהם גם בינינו לבין עצמנו מפני שהם מעוררים רגשות אשם, ולכן הצעד הראשון הוא להיות מודעים לכך. בהמשך, אם יש ניכור וריחוק משמעותיים, ההורה הוא זה שצריך לפנות קודם כל לטיפול, ולא הילד. במקרים שבהם היחסים נורמאליים, צריך לעשות הכול כדי להתקרב לאותו ילד, ואם לא מצליחים - לשקול טיפול".