המילה 'הצלחה' מתחברת לך לאיזשהו רגע מסוים שנחרט במוח? רגע אחד שהצליח להתעלות על שאר הרגעים?

אני לא חיה בתחושה של הצלחה. אני חיה בתחושה של התפתחות, שאני כל הזמן מאתגרת את עצמי, ואפילו יותר מזה - אני נמצאת בתחושה שכל שניה זה יכול להיגמר, וזה חלק מהדרייב שלי. לצד ההצלחה שלי יש כל הזמן איזה מקום פנימי שהוא חרד, שזאת העבודה האחרונה שלי, ההצגה האחרונה שלי, אפילו הסדרה האחרונה שלי. מצד אחד קשה לחיות עם התחושה העמוקה הזאת, ומצד שני זה משהו ששומר אותי בועטת, מתפתחת, נאבקת, ממש לא מתייחסת כמובן מאליו לאיפה שאני נמצאת.

"אני עכשיו פה ואני רעבה לתפקיד הבא" צילום: רפאל מזרחי

אני דורשת מעצמי בכל תפקיד להביא משהו חדש, אז יש לזה פלוסים ומינוסים.בצד המקצועי, יש איזה שהוא רגע מדויק שאת זוכרת שאת מתפתחת?

הצלחה זה דבר נורא חמקמק ופרדוקסלי. אני יכולה להגיד לך למשל שעכשיו, ההצגה שאני רצה איתה, היא נורא מצליחה. אבל מה זה אומר? שאני עוזבת כל יום בחמש את הבית כדי לנסוע לקאמרי, כדי לעלות על הוואן, כדי להיפלט כמו אווזה בדרך לשחיטה אחרי שעתיים אי שם בדרך, וככה כל יום, לפעמים חודשים.

יש לך איזשהי הצלחה טרייה? אפילו מהיום בבוקר?

הצלחתי לשרוד את אימון הבוקר, למרות שישנתי 5 שעות בלילה ועבדתי נורא קשה בסוף השבוע. עבורי זה היה נצחון, נצחון הרוח על הגוף.

מדובר באימון יומיומי? על בסיס קבוע?

יש לי אימון עם המאמנת המתוקה שלי שלוש פעמים בשבוע,על הבוקר. כשאני לא איתה אז אני עושה עוד קצת אירובי, וכן, כל פעם מחדש זה ניצחון הרוח על הגוף, שזה ממש הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות בעולם. זה לא שאני קמה ומדלגת לי לחדר הכושר. ממש לא.

בכלל,  אימון גופני זו מין מערכת אהבה-שנאה לגמרי. זה מתחיל בקללות ונגמר באהבה גדולה. הרגע שאני הכי אוהבת זה הרגע אחרי האימון, שהמאמנת מותחת אותי ואז יש תחושה גדולה של ניצחון.

הדימוי שיש לי על ההתקדמות שלי בעבודה שלי זה כמו בן אדם שהולך בתוך בוץ, צעד ועוד צעד, והכל נורא איטי. אני יכולה להגיד לך שבשנים האחרונות אני עובדת ממקום הרבה יותר שקט ושליו. לא היה לי בקריירה רגע אחד שהרגשתי ש'הנה, הגעתי'. אין תוצאה סופית. זה לא שיש איזה שהוא שיא שאתה תקבל בו זר דפנה.

 

מה לימור גולדשטיין לובשת?

 

שמלת פסים שחור-לבן, קרייזי ליין

 

 

אבל יכול לבוא מישהו ולהגיד "מבחינתי להיות בקאן עכשיו על שטיח אדום זה מעולה. הצלחתי"

סבבה, אבל הרגע הזה נגמר. הוא חולף ואין לו שום משמעות אחר כך. אין משמעות להצלחות העבר שלי, אני לא סופרת אותם. אני צריכה כל פעם להתמודד ולהוכיח את עצמי לעצמי, מחדש. אני לא שמה רגל על רגל ואומרת: אה, בסרט הזה קיבלתי ביקורות נפלאות, אה, ההצגה הזאת הייתי פנטסטית. זה לא, לא קשור לכלום. אני עכשיו פה ואני רעבה לתפקיד הבא.

את לא מהמתרפקים

לא, אני מהעובדים קשה.

המילה הצלחה ואומץ זה משהו שמבחינתך הולך ביחד?

בעיניי אנשים אמיצים הם אנשים נון קונפורמיסטים. ולצערי אני לא מרגישה נון קונפירמיסטית, אני בסך הכל מאוד ילדה טובה. אני חושבת.

ועדיין אני מוכן להמר שהייתה אי שם החלטה שקיבלת רק מתוך תחושת בטן, למרות שהסביבה והמציאות חשבו אחרת

תראה, אני יכולה להגיד לך שאני מאוד מדויקת עם עצמי. ובמובן הזה אני לא מיישרת קו. אני מאוד נאמנה לעצמי, גם בעבודה שלי וגם בחיים הפרטיים שלי ובחיי החברה שלי. לא אכפת לי שחלק ממה שנכון לי לא ישתף פעולה עם מה שנכון למישהו אחר. מה שלא מדוייק לי פשוט מתגלץ' הצידה.

יש לך איזושהי מנטרה שמלווה אותך? איזה שהוא משפט שהולך איתך ומצליח להרים אותך?

היו לי הרבה מורים רוחניים בדרך, הם גם משתנים ומתחלפים. אני מאוד מאמינה בלקבל עזרה, מאוד מאמינה בללמוד. אני לא מפסיקה ללמוד כל החיים, מלא דברים מהמון תחומים. גם כאילו תחומים רוחניים, כמו תרפיה בשחזור גלגולים, ועד דברים שקשורים למקצוע שלי כמו ליצנות או תנועה, וגם אנשים שעזרו לי ברגעים שהיה לי קשה, אז המנטרות שלי גם הן משתנות ומתפתחות. למדתי המון המון דברים בדרך שעוזרים לי להתמודד עם היום יום, שהוא לפעמים מאוד מדכא ומחליש.

למשל?

אתה יודע, העולם הוא מקום אכזר, טיפש, מאכזב, קשה, נטול צדק והרבה פעמים נטול חמלה. החיישנים שלי מאוד רגישים, ואני הרי שחקנית. אז אני גם מרגישה כאב. אני יכולה לעבד אותו.

"מה שלא מדויק לי, פשוט מתגלצ' הצידה" צילום: רפאל מזרחי

דיברת קודם על החשש מההצגה האחרונה, על התפקיד האחרון, יש איזשהו פחד שהרעב לבמה יגמר?

קשה לי להאמין מהיכרותי שלי עם עצמי כבר שהרעב שלי לחיים יגמר. לפעמים יש בי חלק שמייחל למקום כזה של שקט. לפעמים אני אומרת לעצמי: "איזה כיף לאנשים שפשוט יכולים לעזוב הכל ולנסוע לטיול מסביב לעולם ואין להם את הרעב הזה לתפקיד הבא, להצלחה הבאה, לאתגר הבא". אפשר להסתכל על זה גם כסוג של דפק. אפילו לפני כמה שנים אמרתי: "אוקיי. די! התפטרתי והלכתי לשוט. וזה החזיק מעמד חודש".

זה פג תוקף מאוד מהר

מאוד מהר. אני חוששת שאני כנראה אמות תוך כדי רעב לתפקיד הבא.

הפרוייקט של און לייף וקרייזי ליין ריכז נשים מצליחות, שעשו החלטות אמיצות בחיים, למה את חושבת שנבחרת לפרויקט?

אני מניחה שהעבודה הקשה שאני עובדת כבר כל כך הרבה שנים, וההתעקשות שלי לצלוח את הדבר הזה נושאת פרי. אני האחרונה לפרגן לעצמי, אני לא מפרגנת לעצמי מספיק, וכיף שאתם מפרגנים לי. אני באמת רק רואה קדימה ולא מתרפקת על ההישגים, נכון זה גם טוב לפעמים לקבל תזכורת מבחוץ שאני כנראה עושה משהו נכון.

"אני האחרונה לפרגן לעצמי, אני לא עושה את זה מספיק" צילום: רפאל מזרחי

איך היו המדידות של הבגדים לפרוייקט?

השמלה הזאת היתה הבגד הראשון שמדדתי והיא ישבה עלי פשוט מקסים, אז אמרתי: "רגע, אי אפשר מיד את הראשון לבחור". אז מדדנו עוד כמה, אבל חזרנו אליה והיא דומה לבגדים שיש לי בארון.

אם היית צריכה לחשוב על מילה אחת שמסכמת את האג'נדה שלך לגבי בגדים?

ורסטיליות. אין לי מושג מה הטעם שלי, אני לא יודעת אם יש לי טעם בכלל, אבל אני מאוד מחוברת לאופנה, אם תפגוש אותי בשכונה שלי קרוב לוודאי שאהיה עם סוג של פיג'מה. כשאני לא מתלבשת בפיג'מה אז זה נורא תלוי במצב רוח ובאיזה גיל אני מרגישה היום, ואיזה סוג של אישה אני מרגישה היום, זה באמת נורא משתנה. במהות שלי אני קצת ילדת פרחים. לפחות זה מה שאני מספרת לעצמי.

ויש איזשהו קול פנימי וביקורתי?

ברור.

שאומר מה?

שאומר הכל לא בסדר.

ועם השנים נהיה לו קול ב' שאומר לו דווקא בסדר או שהקול הזה הוא חזק תמיד?

תראה, זה משתפר עם השנים. אני הרבה פחות שונאת את עצמי מפעם - פעם זה היה זוועה. מסתכלת באיזה מראה, לא משנה באיזה חלק של היום - זוועת עולם. ועדיין, אני לא מיודדת עם רוב המראות שאני מסתכלת עליהם. כאילו מדבור בסוג של הפרעה נפשית קולקטיבית, ששייכת רק למין הנשי.

ומה אומר הקול השני?

את עושה כמיטב יכולתך, את צריכה לזכור בת כמה את, כי אני בהכחשה של בת כמה אני. לפעמים אני מזכירה לעצמי שביחס לגיל שלי אני נראית ממש בסדר, ויש רגעים שבהם אני מסתכלת על עצמי ואני אומרת: אה, נחמד.

קרדיטים:
איפור: שירן שפלר | שיער: שירן שפלר | צילום: רפאל מזרחי | סטיילינג: קרייזי ליין, שירן מאניה