השבוע צפיתי בשידורי ה-BBC ואחר כך בשידורי החדשות בישראל. תרזה מיי הפכה לראשת ממשלת בריטניה, אירוע היסטורי ומכריע על רקע מהפך אדיר באירופה ובאירופאיות שיוסיף להדהד עוד שנים רבות. בטלוויזיה הבריטית דיווחו בהרחבה על המינוי של תרזה מיי ולא במפתיע, המילים הנפוצות בדיווח היו "תרזה מיי" אולם סקירה של החדשות הישראליות בטלוויזיה, בעיתונות, באתרי האינטרנט העלתה שכאן המילים הנפוצות ביותר היו דווקא... "מרגרט תאצ'ר"?

מעבר להשפעה הרבה שיש לפרישת בריטניה מהאיחוד האירופי על כולנו, בין אם נרצה בכך ונבין זאת ובין אם לא, עבורי, באופן אישי, במינויה של תרזה מיי יש בו משהו סמלי. הוא מיצג במידה מסוימת את מותו של הטוקניזם ששיתק את העולם שנים רבות כל כך. טוקניזם הוא מושג במדעי החברה שמשמעותו שאדם מתוך קבוצת מיעוט, בין אם הוא אישה, שחור, ערבי, לסבית או כל דמות אחרת הנמצאת בעמדת כוח פחותה במקום העבודה, מתקבע על ידי הרוב כמי שמייצג את המיעוט כולו. התפיסה הטוקניסטית משרישה בתרבות תחושה מזויפת של נאורות שהרי "הנה, הייתה כבר אישה בתפקיד, סימן שאין אפליה" וכן את התפיסה שאדם אחד הוא סמל. מגישים ופרשנים רבים מדי לא מצליחים לעכל ראשת ממשלת בריטניה שאיננה מרגרט תאצ'ר. במקום לומר מיי, יצא להם תאצ'ר.

תרזה מיי

במקום לומר מיי, יצא להם תאצ'ר. תרזה מיי

גופי התקשורת אף הגדישו את הסאה בפרסום תמונותיהן זו לצד זו בטענה שהן דומות (בערך כמו ששמיר דומה לבן גוריון או אולמרט למשה שרת) וניסו, כמובן, גם להקביל אותה, לקלינטון וגם לאנגלה מרקל בעוד ניסיון נואש כמעט לדחוק דמות חדשה בתבנית קיימת כדי להיאבק בלא מוכר. נשים הרי שונות זו מזו בדיוק כמו גברים, מחזיקות בדעות שונות, חושבות אחרת ומדברות בכל מיני קולות אולם כשהתבנית נוצרת ושוב ושוב נשים נדחקות אליה.

אבל האירוע הזה של בחירת ראש ממשלה בבריטניה היה יוצא דופן עוד יותר בשל נוכחותה של אנדראה לידסום (שגם אותה דאגו למצב כווריאציה של מרגרט תאצ'ר). אם לנשים כבר יצא מהאף לראות שוב ושוב שאלון רב ברירה שמורכב מגבר מול גבר והן כבר מאה ומשהו שנים מוחות על כך, נדמה היה שהגענו למנוחה ולנחלה בהתמודדות של גבר מול אישה (טראמפ מול רודהם-קלינטון מסתמן כסוג של מקרה קצה קרקסי כמעט). כאן פתאום קיבלנו מרוץ שאט אט נשרו ממנו מועמדים גברים מסיבות שונות ומשונות, ויתרו על ההתמודדות והשאירו את המועמדים הסבירים והחזקים ביותר, את המועמדות, לידסום מול מיי.

תרזה מיי ואנדריאה לידסום

פוליטיקה חדשה. תרזה מיי ואנדריאה לידסום

התוצאה פורצת הדרך לא הגיעה מחלל ריק. מינויה של מיי הגיע מדרך פורצת דרך, בהתמודדות מול מועמדת אחרת, לגיטימית, חזקה ופופולארית וגם הוכרע איכשהו לא על בטחון, על סמכות או על כוח כפי שבדרך כלל מוכרעים עימותים בין שני גברים אלא בדיון פילוסופי על הקשר בין פטריוטיות ומחויבות לציבור לבין... אמהות? דווקא הודאתה של מיי, הכנה והעצובה, שנבצר ממנה להביא ילדים לעולם, סגרה במידה רבה את הסיפור והביאה לה את הניצחון. אם עקבתם, ודאי שפשפתם עיניים בתדהמה ואולי כמוני נוכחתם שיש כאן עידן של פוליטיקה חדשה.

קטונתי מלזלזל בהישגיה של תאצ'ר כדמות מופת פמיניסטית. להפך, עבורי תאצ'ר הייתה דמות נערצת במשך שנים. אבל גם המקטרגים עליה צריכים להבין ששוויון אמיתי הוא לא רק לאפשר לנשים להיות מוצלחות במה שהן עושות, אלא לעיתים גם להיכשל כשלון צורב, יתרון שמגיע בעיקר לפוליטיקאים גברים (גולדה מהבהבת לנגד עיני כמו פנס בסוף מסלול נחיתה) וכן שתאצ'ר לא הייתה אפיזודה חולפת אלא אישה שזכתה לאמון בבחירות שוב ושוב ושלטה וכיהנה יותר מעשור- לרגע לא בחסד. אבל אם יש משהו מדהים וזוהר בראשוניות של תאצ'ר ואולי פחות זוהר בלהיות השנייה אחריה, הוא שדווקא השנייה היא החשובה יותר. דווקא תרזה מיי מנרמלת את היותה של ראשת ממשלת בריטניה אישה ודווקא אנדראה לינדסום שוברת על ברכיה את מפגע הטוקניזם. אישה אחת זה מצוין. זו חלוצה, זו פורצת דרך נערצת אבל שתי נשים? זו כבר נורמאליות וברגע ששוויון הופך להיות הנורמה, אולי נשכח פעם להשוות כל מנהיגה שהיא, לא חשוב מאיפה וממתי רק לאישה סמלית אחת.