מספיק מבט אחד וחד בדמויות הטלוויזיוניות, אותן אנחנו אוהבים לאהוב או לחילופין לשנוא, כדי להבין שמדובר באהבה שטוחה וחד מימדית. הסטריאוטיפים הטלוויזיונים הם לא סיפור חדש על המסך, אבל כשהוא מגיע לדמויות של אמהות ניכר כי הטלוויזיה חוטאת בחד מימדיות קשה כפליים. נשים שהן אמהות מתמודדות ביום יום שלהן עם מורכבות אדירה בכל הנוגע לשילוב חיי משפחה, קריירה, טיפול בילדים ומה לא. אלא שבעיני התסריטאי הממוצע, דמות האם על המסך מתפצלת באופן אוטומטי לשתי קבוצות שרירותיות: אשת קריירה ממולחת או אמא טובה. ב-99% מהסדרות על המסך דמות האם תהיה האגואיסטית שממוקדת בקריירה ולא בבני הבית, או עקרת הבית הנואשת שמקריבה הכל למען ילדיה.

 

כאן נשאלת השאלה האם יש מישהו בעולם הזה, עיתונאי, תסריטאי או במאי שיכול להחליט, לקבוע או לשפוט מי היא אותה אימא טובה ומי היא זו שבחיפושי גוגל תישאר לנצח כ"שיחקה את דמותה של האימא הגרועה בתולדות הסיטקום"? אנחנו בספק.

 

אלה, יום האם

מדהימה אותי בכל פעם מחדש היכולת ליצור סדרה ריאליסטית לחלוטין, קומית אך ללא צחוקים מוקלטים ברקע. כזאת שאפשר להזדהות איתה בקלות, אך שהדמות הראשית בה, אלה - הלא היא קרן מור, היא אמא לשלושה ילדים שעושה לכאורה כל מה שאמא לא אמורה לעשות. כמו למשל לשקר לילדים (משכנעת את בתה המפוחדת שאכן יש שדים ורוחות רפאים בארון), לעגל פינות ללא היסוס כשלא נח ולחשוב בעיקר על עצמה. היא קצת דיכאונית, דבילית אך משעשעת, נרקיסיסטית שלא רואה איש ממטר. אה, ושחקנית אדירה.

 

יום האם קרן מור

 

לילך, רמזור

את שערוריית "רמזור", בה אימהות חד הוריות מחו נגד העובדה שכונו "שרמוטות", כולם זוכרים. אז, יוצרי הסדרה ענו ובצדק לטענה כי הסדרה מקצינה מצבים מהחיים. אם מביטים עמוק יותר מבחינים שאת אותה הקצנה אפשר לראות היטב בלילך, דמותה הנוירוטית והמאוד חד מימדית (וגם הצווחנית יותר מעונה לעונה) של יעל שרוני, שהופכת אותה בקלות לאמא הזאת שכל השכנים אוהבים לרכל עליה. כן, היא אשת קריירה בלי שניה פנויה, יש לה ילדה חכמה שמגדלת את עצמה, והיא כל הזמן צועקת על בעלה ומדברת בטלפון עם הבוס. אלא שמעבר לכך אין לה כל כישורים הוריים שבאים לידי ביטוי בתסריט מלבד הטייטל השטחי "אמא גרועה". העניין הוא שגם כאן הסטריאוטיפ בסופו של דבר מנצח. על פניו מדובר בדמות אם לא תפקודית ויתרה מכך: מסרסת ונצלנית. איזה מסר זה מעביר לנשים שבוחרות לטפח את הקריירה לצד הילדים? לפרשנותנו זהו מסר מוטעה לחלוטין, לפיו קריירה היא זו שפוגעת בכישורים ההוריים. את התסריטאים נזכה מחמת הספק כי כנראה שזו לא היתה הכוונה - ושוב זוהי אשמת המדיום.

 

לילך יעל שרוני ברמזור

 

פגי באנדי, נישואים פלוס

כולם זוכרים את פג באנדי כטובת לב ומשעשעת, אך בעיקר כאישה העצלנית והמטופחת, האם שלא אהבה לנקות את הבית, לבשל לילדיה או לעשות כביסה ובאופן כללי לדאוג למשפחה ולגדל ילדים. מנגד, אם ננפנף בתכונות הללו בשנת 2016 כפרמטרים ראויים לאימהות טובה, עדיף שנירה לעצמנו בראש. אלא שאי אז באמצע שנות השמונים הסטריאוטיפ שעוד לא שחק את עצמו למוות בז'אנר הטלוויזיוני, הציג לפנינו את האימא שילדיה מגדלים אותה, זו שלא מסוגלת לזכור אם לאחד הילדים יש מבחן בבוקר או אם הוא אכל כבר צהריים, כי היא עסוקה בשופינג בקניון ובבילויים עם חברות. תכלס, גם אני לא בטוחה שהייתי זוכרת.

 

:

 

עידית, רמת אביב ג'

בואו נלך לאחור, לטרום עידן תור הזהב הטלוויזיוני הישראלי. במבט שטחי על סדרה שטחית עוד יותר אפשר לא רק לתלוש את שערות הראש מרוב אימה, אלא גם להביט על דמותה של עידית לינוביץ' (בגילומה של גילת אנקורי כמובן) כאם החורגת קרת הלב, חסרת החמלה ועתירת האמביציות שלא ברור עד הפרק האחרון בסדרה מה הן. דמות האם החורגת סטייל אמה של סינדרלה מקבלת כאן הקצנה עוד יותר דרמטית כשהאם "הרעה" היא בכלל אשת עסקים ממולחת. הקורלציה בין עסקים, קריירה לרוע וחוסר תפקודיות אימהי הוא סטריאוטיפ שככל הנראה לעולם לא יעלם, לצערנו, מהחברה הפטריארכלית בה אנו חיים.

 

גילת אנקורי עידית לינוביץ'

 

ברי, עקרות בית נואשות

והנה האנטי תזה לפג באנדי, הלוא היא ברי ואן דה קאמפ, על תקן סטריאוטיפ האם המסרסת בסדרה "עקרות בית נואשות". היא מסודרת, מאורגנת, לוקה בתסמונת או סי די חולנית שנוגעת לענייני נימוסי שולחן, ניקיון ולבוש. היא בטוחה שהיא אם השנה שעושה הכל למען ילדיה אולם כשבתה נכנסת להריון היא כמעט ומתנערת ממנה, וכשהיא מגלה שבנה מתרועע עם גברים, היא זורקת אותו מהבית. כמה קל לשפוט את האמהות האלה כשזה קורה על המסך - אבל במקרה הזה, גם מחוץ לו.

 

 

מאמא ג'ון, האני בו בו

הסיפור העצוב באמת הוא סיפורה של האני בו בו - ילדת השעשועים התורנית של הוליווד שהתפרסמה כבר בגיל 6 וקיבלה סדרת ריאליטי משל עצמה. כשרואים את אמא שלה, מאמא ג'ון (שאנון), מתחשק לשבור את המסך מעצבים . זו לא עוד דמות פרי דמיונו הקודח של תסריטאי שמנסה לתחזק סטריאוטיפ או להעביר מסר לאומה, זו אישה שמצד אחד שמה לה למטרה ללמד את בנותיה לקבל את עצמן ולאהוב את עצמן גם אם אינן עומדות בקריטריונים הוליוודים- שזה נפלא; אלא שמנגד, דמותה מעוררת ההערצה הפכה לא מזמן לשנואה בתולדות הז'אנר עם שערורייה של ממש , לאחר שהתגלה שהעלימה עין כשבעלה לשעבר ביצע מין אוראלי באחת בבנותיה. אמא גרועה נקודה.

 

Y

 

ננסי, העשב של השכן

ננסי בוטווין היא בעיני אמא מגניבה לחלוטין. כהשלמת הכנסה היא מוכרת סמים, ועל אף אפיזודות קלות של חוסר אחריות משווע אפשר לומר שהיא תפקודית ללא צל של ספק. לפי התרבות האמריקאית השמרנית ננסי בוטווין היתה מדורגת בעשירייה הפותחת של רשימת האימהות הגרועות שנראו אי פעם על מסך הטלוויזיה, ואולי גם בישראל, אבל בסופו של דבר אם מביטים על דמותה של בוטווין בסדרה רואים שהיא אם אוהבת, נדיבה, פעילה בוועד ההורים. אז היא סוחרת בסמים קלים. אז מה? אבל כנראה שגם את סופר נני זה לא יעבור.

 

 

ריקי, סברי מרנן

דמותה של ריקי, האם מהצד האשכנזי של המשפחה שמוצגת כמכשפה התורנית של הסיטקומים הלא מצחיקים בטלוויזיה, היא עוד עילה לתלוש שיערה שיערה מהראש. סנדרה שדה מגלמת את ריקי בווירטואוזיות מרשימה, אך הצופים חדי העין לא יכולים שלא להבחין בכך כי לעומת רחל חסון האם האהובה (יונה אליאן), הגברת ריקי רוזן היא הגיהינום בהתגלמותו. הילדים מפחדים ממנה, גם הנכדים וגם הבעל. היא מלאה בכוונות טובות אבל משתמשת במניפולציה זולה שמעמידה בסופו של דבר את טובתה האישית במרכז. מה יהיה איתכם, חברים בתעשיית הטלוויזיה, עד מתי נמצא את דמות האם הפולנייה הרעה בתוך בליל של קלישאות? בינתיים, עד שהשינוי יקרה (וסביר להניח שלא בקרוב) תעשו גוגל: "ריקי רוזן דמות אם טלוויזיונית גרועה".

 

סנדרה שדה ריקי רוזן סברי מרנן

 

האמהות ב"רקדניות קטנות"

סדרת הריאליטי "רקדניות קטנות" היא מהז'אנרים הנתעבים בעיני במיוחד - הריאליטי שמשתתפים בו ילדים קטנים. אז הנה, רציתן אמא גרועה? קיבלתן בכמויות. אבי לי מילר (שאינה אמא בעצמה) מנהלת בית הספר לריקוד לילדות ושמה לעצמה מטרה לגדל פס ייצור מהונדס של בובות ברבי אשר נעות ביד רמה, בנחישות וברוע משווע. ילדה שמגיעה ללא איפור או עם גרביים נזרקת מהשיעור, למשל. לא ברור איזה חסך משלימות האימהות האיומות בריאליטי הזה ששולחות את בנותיהן לבית הספר של מילר ודוחפות את הילדות הקטנות "לשאוף תמיד להגיע לראש הפירמידה", אבל אחת הסצנות האיומות בסדרה, בה אישה צורחת על בתה רק כי המורה העיפה אותה מהשעור בגלל לבוש לא הולם, היא מהסצנות שלעד תכווץ לכן את הלב. לא צריך להיות אמא בשביל זה.