יותר מ?100 שנה עברו מאז שחוקרים גילו כי מוחות של גברים גדולים בממוצע ממוחות של נשים. הגילוי הזה, יחד עם מאפיינים פיזיים נוספים במוח, שבהם התגלה כי קיים בממוצע הבדל בין גברים לנשים, קיבעו עם השנים את התפיסה שבבני אדם קיימים שני סוגי מוחות - מוח זכרי ומוח נקבי. עם ההמשגה הביולוגית הזו התפתחה תפיסה דיכוטומית גם לגבי כל שאר התכונות האנושיות, כאשר ההבדל המוחי מספק את ההוכחה האולטימטיבית לקיומם של כל שאר ההבדלים.

 

אם כל זה נשמע לכם הגיוני לחלוטין, אתם לא טועים. אחרי הכל, כשמדברים על נשים וגברים אנחנו מכירים רק שתי צורות. אדם עם סממנים פיזיים ניקביים הוא אישה ואדם עם סממנים פיזיים זכריים הוא גבר. היום, רובנו כבר יודעים גם לדקלם את התרגום של הדיכוטומיה הזו אל רמת הגנים: אישה היא מי שיש לה שני כרומוזומים מסוג, וגבר הוא מי שיש לו כרומוזום אחד מסוגX  ואחד מסוג Y.

 

אלה שתי האופציות היחידות (להוציא מקרים אנומאליים חריגים מאוד), ומכאן אנו נוטים לגזור דיכוטומיה דומה גם לשאר המאפיינים הגופניים שלנו - ובמיוחד למוח, שנחשב "למערכת ההפעלה" או ל"מרכז הבקרה" שלנו. זו מסקנה די הגיונית בסך הכל. אם יש סט של שני סוגי איברי מין וסט של שני זוגות כרומוזומים, אז יש גם סט של שני סוגי מוחות - נשי וגברי.

 

יואל. להפסיק לעשות חלוקות מיותרות. צילום: שלומי יוסף, איפור: ענבל סיני, יאן יואל-פינקוביץ

 

את הפרדיגמה הזו, כטבען של פרדיגמות מדעיות, קשה מאוד לסדוק. אך כעת, חמש שנים לאחר שהעלתה לראשונה את ההשערה כי מדובר בתיאוריה שאיננה נכונה, נראה שפרופ' דפנה יואל יכולה להתחיל להכתיר את מסע השכנוע שאליו יצאה כהצלחה.

 

התגלה פסיפס

פרופ' יואל (49), חוקרת בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, יוצאת למעשה נגד שני היקשים לוגיים שגויים, בעיניה. האחד הוא אותה השלכה של הדיכוטומיה הקיימת ברמה הגנטית וברמה הגניטלית (ברמת איברי המין) אל הרמה המוחית. השני הוא השלכה מהכלל אל הפרט, כלומר, שאם קיימים הבדלים סטטיסטיים בין מוחות של נשים ומוחות של גברים, אזי הם קיימים גם בין כל זוג בודד של גבר ואישה. העובדה כי בממוצע קיימים הבדלים בין מוחות של גברים ושל נשים, לא אומר שאם נבחר גבר אקראי ברחוב נוכל לומר שיש לו מוח בעל מאפיינים גבריים מובהקים. אך מעבר לתשומת הלב שהפנתה יואל אל הדקויות הללו, היא הראתה כי גם ההבדלים הסטטיסטיים שנצפים הם אינם מוחלטים ותלויים בפרמטרים רבים.

 

הכל החל במאמר שכתבה יואל ב?2011 ובו סקרה ממצאים בבעלי חיים אשר הראו את המורכבות שיוצרות השפעות חיצוניות על המוח. לחצים סביבתיים וגנטיים שונים, יכולים להשפיע באופן שונה על מוחות של זכרים ומוחות של נקבות, ואפילו באופן שונה על חלקים שונים במוח של אותו אינדיבידואל. כל זאת אינו בגדר גילוי חדש, אך הפרשנות שנתנה יואל לאוסף התוצאות הללו היא שבישרה את תחילתה של המהפכה: הלחצים השונים אינם מייצרים שינויים שגורמים ל"מוח זכרי" או ל"מוח נקבי" לסטות מהנורמה. תחת זאת, ריבוי הפרמטרים המשפיעים ללא הרף על המוח, יוצרים מראש מצב שבו קיים ערבוב מוחלט בין מאפיינים נקביים למאפיינים זכריים במוח או כפי שמכנה זאת יואל - "פסיפס של מאפיינים". לכן, אין למעשה דבר כזה מוח זכרי או מוח נקבי.

 

את "השערת הפסיפס" הזו לא מיהרו לקבל בעולם האקדמי. כתבי עת סירבו לפרסם את המאמר, וחוקרים אחרים בתחום סירבו לסמוך את ידם על התזה של יואל. אך בסופו של דבר, המאמר פורסם והתגלגל לידיה של אחת החוקרות החשובות בתחום, פרופ' מרגרט מקארתי מאוניברסיטת מרילנד. "היא אמרה שזה מעניין מאוד, אבל שאני קצת מגזימה", מספרת יואל. "עניתי שאני לא מגזימה בטענות שלי, ושאני מתבססת בין השאר על מה שהיא עצמה ואחרים עשו". פרופ' מקארתי השתכנעה, גם אם נותרו חילוקי דעות מסוימים בין השתיים, ומכאן הדרך אל מרכז הבימה האקדמית נסללה.

 

עולם ללא מגדר

פריצת הדרך המשמעותית הגיעה בשנה שעברה עם פרסום המאמר "Sex beyond the genitalia: The human brain mosaic", שהתבסס על ניסויים שערכה יואל יחד עם צוות חוקרים לראשונה על מוחות אנושיים (עד אז המחקר היה על בעלי חיים). באמצעות סריקותMRI , היא הוכיחה שהשערת הפסיפס נכונה. "המאמר הראה אמפירית שהפסיפס מאוד נפוץ, ומוחות שהם רק נקביים או רק זכריים הם הרבה יותר נדירים מאשר מוחות שיש בהם גם מאפיינים זכריים וגם מאפיינים נקביים, ולכן המאמר הזה עשה כל כך הרבה רעש", היא מסבירה. הוא קיבל במה בעיתונים הגדולים בעולם, ביניהם ניו יורק טיימס וטיימס הלונדוני, שהציג כתבה על אודותיו בכותרת הראשית שלו.

 

המאמר של דפנה יואל על שער הטיימס הלונדוני

 

הפרסום עשה את שלו, ובמהרה התבקשה יואל על ידי אחד מכתבי העת לכתוב מאמר פרספקטיבה הסוקר כיצד המין משפיע על ההתפתחות ועל המוח במהלך החיים, יחד עם פרופ' מקארתי - דבר המעיד על עליית קרנה ומעמדה של יואל בקהילת המחקר. "הרעיון של פסיפס, שבאמת נשמע הזוי להרבה אנשים ב?2011, קיבל מהר מאוד הכרה מאחת החוקרות הכי חשובות בתחום אם לא החשובה ביותר, ועכשיו זה הולך ומתפשט", אומרת יואל. "הוא התקבל בזרועות פתוחות בעולם, כי זה נותן תיקוף לחוויה של הרבה מאוד אנשים, כולם ככה בעצם".

 

אם המוח הוא פסיפס, ולכל אדם יש מאפיינים משלו, מדוע אנחנו רואים בכל זאת התנהגויות שונות בין המינים?
"
אנחנו באמת רואים הבדלים בבני אדם, אבל אנחנו לא יודעים בוודאות ממה הם נובעים. יכול להיות שחלק מההבדלים האלו הם הבדלים של מגדר ולא של מין. יכול להיות שבגלל הסוציאליזציה השונה של בנים ובנות, גם הפסיכולוגיה של בנים ובנות שונה", מסבירה יואל. "אבל מאחר שגם בבעלי חיים אנחנו רואים לפעמים הבדלים בתגובות של שני המינים לכל מיני דברים, יכול מאוד להיות שיש גם תרומה למין עצמו".

 

"בסופו של דבר", אומרת יואל, "צריך לזכור שהפסיפס יכול לבוא בהרבה צורות. ויש צורות נדירות, כמו הצורה שבה כל המאפיינים במוח הם זכריים, אבל בקרב האנשים שעונים לכך, יש יותר גברים מנשים. אם אחת מהצורות האלה קשורה לפסיכופתולוגיה, נניח מוח שכל המאפיינים שלו הם בצורה הזכרית שלהם, ונניח זה קשור לאוטיזם, זה יכול להסביר למה יש יותר אוטיסטים מאוטיסטיות. לרוב האנשים אין פסיכופתולוגיה, ואם היא מופיעה, זה יותר בקצוות ההתפלגות הנורמלית, ושם בקצוות יכולים להיות הבדלים בין גברים לנשים".

 

באותו המחקר, שניתח את סריקות ה?MRI, נבדקו גם מאפיינים פסיכולוגיים, עמדות ותפיסות, וגם שם, מסבירה יואל, נמצאו תוצאות דומות. "לקחנו מאפיינים שבמדגם שחקרנו, מצאו שבהם היו ההבדלים הכי גדולים: לנשים היה בממוצע ציון גבוה יותר בדיכאון, שליטה עצמית, עיסוק במשקל ונשיות. לגברים היה בממוצע ציון גבוה יותר באימפולסיביות, התנהגות עבריינית או אלימה, עיסוק בהימורים ועיסוק בספורט. זה מאוד סטריאוטיפי נכון?"

אך לאחר הניתוח, מספרת יואל, "הראינו שלא היה אפילו אדם אחד מתוך יותר מ?4,800 שבדקנו, שכל התכונות שלו היו גבריות או כולן נשיות. לעומת זאת, לכ?70% מהאנשים היו גם תכונות קיצוניות נשיות וגם תכונות קיצוניות גבריות. כלומר, כשמסתכלים על התנהגות של אנשים או מאפיינים אישיותיים של אנשים, רואים אותה תוצאה כמו במוח. יש הבדלים, אבל ברמת הקבוצה

 

לדירוג הנשים המשפיעות של פורבס

לכתבה בפורבס ישראל

 

לכתבות נוספות בפורבס ישראל: