במשך השנה הראשונה לאחר הטרגדיה שלי תקפו אותי מחשבות אבדניות. חיכיתי שההליך הפלילי יסתיים ואצטרף לילדיי. בפעם השלישית שהמחשבות הללו הגיעו אמרתי לעצמי או שאת קמה עכשיו וסוגרת עניין או שאת מוצאת משמעות. החלטתי בכאב גדול אך בהשלמה פנימית למצוא משמעות.
מאחר ולמדתי אימון ידעתי שאם אמצא את המשמעות שלי שתואמת ערך עליון במפת העולמי האישית, אצליח לשרוד את התופת.

 

המשמעות שלי הייתה להיות אמא שוב.

לקח לי עוד שנה להתחיל ולהניע את עצמי, למרות ההחלטה - היה לי מאוד קשה.מהרגע שהתחלתי חוויתי רכבת הרים כל פעם מחדש אחרי כל טיפול שלא צלח.

ההתחלה הייתה במאי 2012.אחרי מספר טיפולים שלא צלחו שהתפרשו על פני שנתיים (מאי 2014) עברתי הפלה ראשונה - הריון כימי.שוב במשך שנה מפעם לפעם ניסיונות. כעבור שנה הריון, אך נצפה עובר ללא דופק. הפלה נוספת.

הייתי מיואשת, אך מתוך הייאוש נולדה תקווה ואתה המון מסרים ותובנות.עשיתי המון דברים בדרך, אך מה שנתן לי בטחון היה ספרה של לואיז היי "רפא את גופך". את שינוי האמונות המגבילות שהוצאתי מהספר ויצירת אמונות מחזקות רשמתי על המראות שלי בבית וקראתי אותן מספר פעמים ביום.התוצאה? הריון תקין וגם קל יחסית. הרבה מהבעיות הרפואיות שלי נעלמו.

 

היום אני מממשת את האמהות שוב

אני אמא, שהייתה אמורה להתמודד כרגע עם מתבגרים אך מתמודדת עם החלפת חיתולים, גזים וכל מה שקשור להכרות עם יצור חדש, הכי מתוק שיש. עבורי זה בגדר נס מהמקום שלי.

 

תינוק שמגיע לעולם מגיע עם עולם פנימי משלו - עם הצרכים הבסיסיים המרכיבים את מכלול הקסם המיוחד הזה. ברגע שהוא מגיח לעולם הוא הופך להיות מושא הבנת הכלל; של ההורים שלו, של הסבים והסבתות, של טיפת החלב וגם של השכנה שגרה בבית ממול, זאת שבדרך כלל אנשים נמנעים לדבר איתה כי היא תמיד יודעת הכל.  לא תמיד אנחנו אוהבים את האנשים האלו שיודעים הכל ומבטלים את מי שאנחנו.

 

בפרספקטיבה לאחור די כעסתי על הערות של הסביבה כאשר הפכתי לאמא בפעם הראשונה. הערות שהתינוק לא יונק מספיק, שיש להם יותר מדי צעצועים, שהדברים צריכים להיעשות אחרת. אותן הערות גרמו לי להסתגר בתוך קונכייה שממנה לא הסכמתי לצאת הרבה מאוד זמן.

 

אני יושבת וחושבת איך הורים היום, נאלצים ליצור מציאות אחרת לילדים שלהם ואיך הם מתמודדים עם האמירות של ההורים שלהם-עצמם, כשהאחרונים בטוחים שהם יודעים איך צריך לגדל ילדים. בלא מעט מהמשפחות נוצרות מתיחויות בין הזיכרונות של ההורים שהיו מזמן צעירים ובין המציאות היום, בה הילד מקבל יחס אחר ושונה ממה שהיה פעם.

אני מאמינה שרוב ההורים מגדלים את הילדים שלהם מתוך הרצון לא לעשות טעויות שעשו איתם וכשהם נתקלים במשפטים  של "עשה ואל תעשה", זה יוצר קונפליקט פנימי וחיצוני ואותם הורים הולכים לבעלי מקצוע שלרוב יגידו להם את מה שהם רוצים לשמוע. אם הם לא יקבלו את זה אצלם - הם יחפשו בעל מקצוע אחר שיגיד להם את מה שהם רוצים לשמוע. הפרדוקס הוא שבסוף הם מוצאים אנשי מקצוע שאומרים להם את אותו הדבר שההורים שלהם אמרו, רק בצורה אחרת שמביאה לחיבור רגשי והסכמה.

מי שיבין/תבין אותי בעיקר אלו הם הורים בגיל מתקדם, כשהם כבר פחות נמצאים בחרדה ממה שהסביבה תגיד, ומסכימים ללכת עם מה שיש לתינוק שלהם לומר.

 

כשילדתי את שי לי, נסיכת האור הקסומה שלי, הייתי בקונפליקט פנימי: מצד אחד הייתי עם לא מעט אמונות מושרשות מהעבר ומצד שני רצון לעשות בשבילה את הטוב ביותר. עם הזמן, גיליתי תינוקת עם רצונות מאוד מסוימים כל שחייבה אותי לפתוח דף נקי. הקונפליקטים האישיים שלי הביאו למצב שהייתי חייבת לשים בצד את כל מה שהייתי ולהקשיב למה שהיא זקוקה ולמי שהיא עכשיו ללא השוואות עם העבר ועם החלטות מאוד ברורות שטובתה קודמת.

 

המסוגלות הזו לשים את כל העבר מאחור ולהתחיל לשים לב למה היא אומרת לי בשפתה, ולא מה הסביבה אומרת או מצפה ממני שאעשה, גרמה לי לתחושה של זיכוך. כמו התפרצות וולקנית של אהבה נקיה וחסרת גבולות, מן סוג של השלמה ושלמות עם הכאן ועכשיו ולא עם העבר והזיכרונות.

 

זה נכון שלהורות מאוחרת יש חסרון ניכר של הגיל הכרונולוגי, אך היום אני יודעת שהסבילות הנפשית של ההורה לסביבה הרבה יותר גבוהה ומאופקת שזה יתרון עצום. אני אוהבת את מי שהפכתי להיות, ובגלל העובדה הזאת הנתינה שלי מגיעה ממקום הרבה יותר קשוב לצרכים שלה ולא של הסביבה.

תזכרו תמיד: "חנוך לנער על פי דרכו". אני משננת לי את המשפט הזה כל הזמן.