"למורה בוקר טוב! אבא זה לא אמא. ואבא לא יכול לעשות בשעה מה שאמא עושה בחצי שעה. לכן טליה איחרה", זו לשון הפתק ששלח אב עם בתו לבית הספר לפני כשנה. הפתק הפך לוויראלי וגרר אלפי תגובות אוהדות ומזדהות, אך גם אלפי תגובות זועמות על כך שאותו אב מתאר מצב אופייני במשפחות רבות: האם אחראית באופן בלעדי על הטיפול בילדים והכנתם בבוקר לפני פיזור במסגרות החינוכיות, והאב לפעמים – באין ברירה – מושיט יד ומנסה ככל יכולתו, אבל מכיוון שהוא לא רגיל ומנוסה בפעולות השגרתיות האלה, צריך לסלוח לו ולתת לו צל"ש על כך שלפחות נתן כתף וסייע לאם, שבוודאי נקלעה למצב חירום, אחרת לא הייתה מפקידה את ילדיה בידי אביהם, רחמנא ליצלן.

גם בימינו אנו, כשרוב הנשים יוצאות לעבוד, החלק הארי של הטיפול בילדים נופל עליהן, ורבות מקטרות לא אחת על כך שבן זוגם ואבי ילדיהם "לא עוזר מספיק עם הילדים". אבל מדוע בעצם הוא אמור רק "לעזור" במקום להיות שותף מלא ופעיל בגידול ילדיו? מצאנו כמה צדיקים בסדום, שמבינים שתפקידם כהורים אינו מתמצה ב"עזרה" לאם המותשת, והם אף מתעקשים על חלוקת תפקידים שווה בין שני ההורים.

"כדי להיות מאושרים, כל אחד צריך לממש את עצמו"

אורן ג'קמן, אב לשניים (8.5 ו-5.5) מדגיש בראש ובראשונה כי ללא עזרת הסבתות, הוא ובת זוגו היו מתקשים בחלוקת התפקידים ביניהם. "אחר צהריים אחד בשבוע שבו אני מוציא את הילדים מהמסגרות  ושני ערבים שבהם אני מגיע להחליף את הסבתות, ובעצם אחראי למקלחות ולהשכבה. אשתי מוציאה את הילדים ממסגרות החינוך פעמיים בשבוע. הזמן הקבוע שיש לי עם הילדים מאפשר לי לבלות איתם ולהתעדכן".

ג'קמן ואשתו אוחזים בתפיסת עולם שנותנת מקום לאושר האישי של כל אחד מהם. "כדי להיות מאושרים, כל אחד מאתנו צריך לממש את עצמו, ולא זה על חשבון זו. לפני כמה שנים חבר שנפרד מאשתו סיפר לי כמה נוח המצב, שבו יש חלוקה עם הילדים ויש לו זמן מוגדר עם הילדים וזמן מוגדר לעצמו. כך, בימים שבהם הוא עם הילדים, הוא נמצא ממש עם הילדים, ללא הסחות. זה גרם לי להתעשת. דיברתי על כך עם אשתי, והבנו שצריך למצוא את הזמנים שטובים לכל אחד. אני מאמין שהורה צריך זמן עם הילדים וזמן להתפתח כבן אדם. במהלך השבוע לכל אחד יש את עיסוקיו, ובסופי שבוע אנחנו נהפכים למשפחה שלמה".

אבל כבר בתחילת דרכם כהורים, הבינו ג'קמן ואשתו כי נדרשת חלוקת תפקידים מסודרת. "הבנו שאין טעם שבכל פעם שהתינוקת מתעוררת, אנחנו ממרפקים זה את זו ובסוף שנינו ערים. חילקנו זאת כך שלילה אחד אני הייתי אחראי ובלילה שלאחריו – היא. כשאין חלוקה כזו בני הזוג שרויים במצב של דריכות מתמדת. התובנה המאוחרת הייתה שאפשר לסדר את אחר הצהריים ואת הלקיחה לגן, כך שמתאפשר להתפתח מקצועית. נכון שנוספו מטלות, אבל אפשר לחלק זאת בין בני הזוג ולהשאיר לכל אחד את הזמן שלו".

"כשאין חלוקה, שני בני הזוג נמצאים במצב של דריכות מתמדת". צילום: Shutterstock

ג'קמן מצליח לפנות זמן לילדיו, על אף שבשנה האחרונה הקים סטארט-אפ בשם examPAL בתחום בחינות קבלה בינלאומיות למוסדות לימוד, כגון GMAT. "המשמעות היא שיחות ופגישות בשעות לא שגרתיות. מצד שני, כך קל יותר להיות גמיש. אנחנו תשעה עובדים, מתוכם ארבעה הורים. זה מאוד מייעל את העבודה. התובנה שלי כעובד וכמעסיק היא שאין שום טעם שתגיע ב-9:00 ותלך ב-20:00 כי אנשים סתם מורחים את הזמן. כשאתה מגיע לזמן עבודה מוגדר, היום הרבה יותר אפקטיבי. אנשים מגיעים בשביל לעבוד. התפיסה הזו מאפשרת לאנשים להרגיש בטבעיות עם ההורות. ככל שמעסיקים מפנימים זאת יותר ויותר, זה הופך למובן מאליו. מקומות עבודה שלא יאמצו את הגישה הזו, ייהפכו ללא מבוקשים".

"התגלגלנו עם הויתורים, באהבה ובפרגון"

גיא (שם בדוי), אב לשניים, הוא זה שהיה בבית עם בתו הבכורה. "אשתי בנתה את הקריירה שלה בתחומה בכל התקופה. עד לפני ארבע שנים עבדתי רק בתחום המוזיקה והייתי פנוי בבקרים, כך שאת הגדולה גידלתי עד גיל שנה וארבעה חודשים, ואת הקטן עד שנה וחודש. אז גם התחלתי לעבוד בימים. לאחר כל לידה, ברגע שאשתי חזרה לעבוד אני הייתי המטפל. אמהות השכונה זוכרות איך הייתי יושב אתם על שמיכה בחוץ".

כיום השגרה המשפחתית פשוטה יותר, לדברי גיא. "אני חוזר ב-1:00-2:00 בלילה, קם ב-7:10 ומארגן לגן ולבתי ספר, ואשתי דואגת לסנדוויצ'ים בערב לפני ומכינה את הבגדים לבוקר. אני מפזר אותם בבית ספר ובגן. לאחר מכן, אני מגיע למשרד עד 15:00 בערך. ב-16:00 אני אוסף אותם ואז מפזר בחוגים או אצל חברים. לפעמים מגיעים חברים אלינו ואני זורם גם עם ארבעה-חמישה ילדים. אשתי אחראית על המקלחות, ארוחת ערב והשכבה. כשיש לי לחץ בעבודה, היא תדאג להגיע מוקדם יותר הביתה. גם היא עושה את הוויתורים שלה".

גיא מציין כי מאחורי חלוקת התפקידים לא עומדת משנה מסודרת. "זה משהו שהתגלגל עם ההורות. אשתי בכלל תכננה להיות אשת בית ולמדה הוראה אבל איכשהו היא התגלגלה לתחום אחר וטיפסה במעלה ההיררכיה, ועם הזמן ויתרנו על שיעורים פרטיים שנתתי, כדי שהיא תוכל להמשיך לעבוד גם אחרי 16:00. התגלגלנו ככה עם הוויתורים, באהבה ובפרגון. כל מי שמכיר אותי חושב שאני מגדל את הילדים, כשאשתי הגיעה לאסוף את הילד מהגן, ביקשו ממנה אישור מאבא ושאלו מי היא. רואים אותי יותר פעיל, אבל היא עושה מה שהיא יכולה והכל בסדר".

 

"יורדים קצת ברמת החיים, אבל מצליחים לגדל את הילדים"

שי (שם בדוי) התחתן בגיל 41, ולכן גם חוויית ההורות שלו היתה מאוחרת יחסית. "אני מכיר אנשים שעשו ילד בגיל 25 ואז בגיל 40 וזו חוויה אחרת לגמרי. יש מרכיב של גיל הכניסה להורות והסטטוס המקצועי שבו אתה נמצא. לדבריו, ההורות יחד עם מטלותיה הייתה עבורו טבעית לגמרי. "התנפלתי על החיתולים. לא היה דבר שלא עשיתי".

"בגיל 41 יכולנו להרשות לעצמנו מטפלת והסתדרנו. לשנינו כבר היו קריירות. מבחינתי, האחריות שלי על הילדים היתה מקסימלית. אבל כשהתפקיד בעבודה היה הרבה יותר תובעני, הבעיה הייתה בראש. 24 שעות ביממה היה לי לחץ, אחריות רבה והחלטות הרות גורל. שהייתי בתפקיד כזה, זה הפריע לי. הרגשתי שאני לא יכול לרקוד על שתי חתונות. הייתי רווק עד גיל 40 והעבודה הייתה הבית שלי, ולפתע התהפכו היוצרות. יש לי פתאום שני בתים, וזה היה אפילו בלתי אפשרי כי לא יכולתי להיות טוטלי, גם עם תינוק בן חצי שנה. כשהילדים היו בני 3-4 הרגשתי שאני לא יכול להמשיך בתפקיד כזה תובעני, עד שהגעתי לתפקיד שנתן לי ראש פנוי לילדים. יורדים קצת ברמת החיים ובתואר הנכסף, אבל מצליחים לגדל את הילדים".

שי מציין כי אצלו בבית החלוקה השוויונית לא באמת קיימת. אני עושה את הרוב ואשתי מקבלת את זה בשמחה ובאהבה. אני גם טיפוס יותר דואג וחברותי, יותר מאורגן ומסודר לכן אני המנהלן. אני עושה קניות, מבשל, והולך לרופא. כל מה שהיה קשור לבית הספר היה באחריות אשתי, אבל מבחינת דאגה ליום-יום, גם מבחינה רגשית ויותר כניסה לתוך חייהם, אני הייתי שם.

כל מה שהיה קשור לבית הספר היה בטיפול אשתי, וכל הדאגה היום יומית היתה באחריותי. צילום Shutterstock

"בגיל מסוים הילדים התחילו לפתח את עצמאות ואז הגיע מרד נעורים. בהרבה שכלתנות ומחשבה לקחתי צעד אחורה מבחינת המעורבות בחייהם. זה לקח זמן, אבל צריך ללכת עם הילדים. לפעמים אנחנו עדיין מתייחסים אליהם כמו ילדים, אבל אין ברירה - צריך לפתח קשר חדש, לתת להם לעשות טעויות בעצמם".

הוא טוען כי לא היתה ביניהם חלוקת תפקידים מוגדרת ומוסכמת מלכתחילה. "אשתי פשוט זרמה עם זה. לא רבנו אף פעם על נושאים כאלה, אם אני מרגיש שנמאס לי לעשות משהו, מספיקה הערה קטנה והיא מיד עושה. אבל לרוב אני המנהלן במשפחה ואשתי היא יותר הדמות הרוחנית, התומכת, זו שמעניקה תמיכה נפשית".