הפרק הראשון של כל תכנית ריאליטי מצליח למתג על ידי גאונות ליהוקית או שמא עריכה מגמתית את הדרך בה נתייחס אל הדמויות במהלך העונה. לכן, כשמיתגו את צמד הבנות הרעשניות "לי וטל" בעונה החדשה של המרוץ למיליון כ"מתולתלות", עברו לי בראש שני דברים: 1. הנה סטיגמה נשית שעומדת להתנפץ לכולנו בפרצופנו העדין 2. חמודות ממש, אבל מקווה שהן יחרישו קצת.

 

התקווה השנייה לא התגשמה, לפחות נכון לרגע זה, אבל תכלס אחרי כמה פרקים שהייתי צריכה כדי לעכל את המטען האנרגטי של השתיים, הצלחתי להשלים עם העובדה שהגירל פאואר הכייפי הזה חייב להיות מלווה באיזה סאונד רעשני. קצת כמו ספינינג. זה לא היה כייף אם לא היו טרקים מחרישי אוזניים ברקע.

 

עוד באון לייף:

 

הפרק הראשון נפתח בסיפור ההיכרות המרגש של השתיים על ספסל הלימודים של האוניברסיטה, כשהיתה זאת לי או שמא טל שאמרה: "ראיתי מישהי דומה לי". בהמשך, המראיין התרשם מרעמת התלתלים ומאמצעי התחזוקה של "הדבר הזה על הראש". אז גם נזרקה הפצצה הראשונה לאוויר: "אין מספיק מתולתלות בטלוויזיה" הן מחו. ואכן, הבנות שבקלות יכלו להיות מתויגות כצמד הנסיכות עם העדשה, יפות, עדינות עם שיער מיושר עד עייפה - החליטו עוד בטרם נורתה יריית הפתיחה להצהיר קבל עם ועדה - "אצלנו זה אחרת".

מחאת המתולתלות אמנם הגיעה מספר חודשים לאחר שידור התכנית הראשונה של המרוץ, אך אם אתן שואלות אותי אני בטוחה שיש לנוכחותן של השתיים על המסך איזו שהיא השפעה על כך.

 

שמחת חיים, נמרצות, אנרגיה שאפשר לזקק אולי לכדור קטן של ריטלין אבל גם לא בטוח שזה בכלל אפשרי. ובסופו של דבר, הפכו צמד ה'אנטי תזה לכל סטיגמה ליהוקית' - לצמד הרועש והאנרגטי שהגיע לתכנית כדי "להחזיר את הכח הנשי לעולם", סליחה לטלוויזיה. בכנות? נדמה לי שזה הצליח.  

 

"באנו לנצח" היתה הצהרתן הראשונה והחד משמעית, אבל  לי וטל או טל ולי, לא מצליחות להחזיק מעמד  בתכנית רק כי כל מה שיש באמתחתן הוא תלתלים ושמחת חיים. עברנו כמה עונות של התכנית הלא פשוטה הזאת, כדי להבין שאמנם צריך הרבה מזל כדי לצלוח את המשימות הבלתי אפשריות, אך צריך גם נחישות, תעוזה, אסור לוותר ומעל הכל חשוב לעבוד בצוות. 

"כל הכבוד , כל הכבוד" צועקת טל ללי בכל פעם שהן צולחות משימה וגם ברגעים שפחות. וי, וי, ועוד וי, אותם יכולים בקלות צמד המתולתלות שבתוך כל הרעש נותנות את מופע חייהן כששום אתגר לא מרתיע אותן.

 

לי וטל מראות לגברים בתוכנית שהן לא רק מתולתלות

 

אני באופן אישי מתחילה קצת להתייאש מהצפייה כשמגיע השלב הזה בתכנית שכולם מתחילים לקטר עד כמה המשימות קשות, ועד כמה הקושי הפיזי מכריע ועד כמה הם מאד רוצים להמשיך לרוץ למיליון אבל ממש מתגעגעים הביתה. גם פה זה קרה, אז דילגתי על פרק או שניים וחזרתי בחזרה כי הייתי מידי סקרנית. האמת שאם מביטים על הגברים של המרוץ למיליון בעונה ה- 5 לא מגלים עילויי גבריות מרשימים במיוחד. בואו נאמר שטרם התרשמתי מרוח הלחימה של רז ועמית האבא והבן שמזכירים לי קצת את המריבות של סבא שלי והחברה שלו בקפה, או את יוסיאל ההוא שרץ עם יעל שהוא באמת חמוד ומזכיר לי קצת את קרמר מסיינפלד, אבל נראה לי שדווקא יעל היא זאת שמחזיקה את המרוץ הזה בביצים- לפחות בכל הנוגע למשימות הכח. שלא לדבר על אדריאנו ומונדה שעפו זה מכבר- מונדה יכולה להרגיז עד מחר את כל המקנאות בה אבל איש לא ייקח ממנה את העוצמות העצומות הפיזיות והמנטליות. אני ממש לא רוצה לדבר על צמד הצרפתיים והפסקות התה שלהם וסידורי הגבות המגוחכים. איך סבתא שלי היתה אומרת: "אלה גברים אלה?".

 

המתמודדים רז ועמית מהמירוץ למיליון

רז ועמית: האבא והבן שמזכירים לי קצת את המריבות של סבא שלי והחברה שלו בקפה

 

לי וטל הן ללא ספק ה"אחלה גבר" של העונה הנוכחית - (ואני די שונאת את הביטוי הזה כשהוא מכוון לנשים בימים כתיקונם) אבל אין לי דרך אחרת לתאר את הדיסוננס בין המראה הזעיר והשברירי של השתיים לבין הפגנת הכוח המטורפת במשימות כגון: סחיבת שקי האורז ועוד קודם לכן משימת הקרח ומשימת הטירמיסו - שהיתה בעיני אחת הנוראיות במרוץ (אפילו יותר מהאוכל הקוריאני).

מה ששבה את ליבי באופן סופי היתה משימת נשיאת השקים בווייטנאם, רעל בעיניים, שרירים מנופחים ממאמץ וכל זאת תוך כדי זריקת עצות ידידותיות ליעל בלי לדפוק חשבון, זה מה שגרם לי להתגאות באופן אישי בכוח הנשי הזה ואולי גם לעודד את עצמי ולפנות זמן נוסף לאימונים בחדר הכושר.

אז אם למישהו היה איזה שהוא ספק, בתכנית האחרונה בווייטנאם זה הפך ברור כשמש: לי וטל לא הגיעו למרוץ למיליון רק כדי לעשות פרסומת טובה לתלתלים בטלוויזיה, אלא הן ללא שמץ של ספק הבנות הכי חזקות בתכנית. "מאד חשוב לנו במרוץ הזה לתת כח לנשים" אמרה לי בתכנית האחרונה במניפסט פמיניסטי חזק ונוקב, " אנחנו רוצות שיראו שהכל אפשרי. ולגברים אנחנו רוצות לומר שלמרות שאנחנו נראות קטנות, לכאורה, עדינות חמודות ו-בנות, עדיין אנחנו לא פחות טובות מכם".

 

אפשר לומר שהנאום הנוקב לאומה של השתיים בתכנית בוויאטנאם, חבל שלא נשמר לתכנית הגמר כי אז אולי האפקט הטלוויזיוני היה חזק יותר. אלא שבניגוד לבר ואינה זוכות העונה השלישית של המרוץ- שהיו צמד בנות שבריריות שמחד לא רואות בעיניים אך מאידך די שיחק להן המזל- טל ולי הן לא אנדר דוג ולא היו כאלה בשום שלב במרוץ - גם בתכניות שפחות הלך להן.

בתכנית האחרונה בקמבודיה יעל למשל הצליחה לעלות לי על העצבים עם האימרה: "אני מעדיפה לשבת עם חברות בבית קפה בזמן שהגבר בונה ארון", "אישה מושלמת" אמר יוסיאל – אני מניחה שבצחוק. בזמן שללי וטל זה לא היה אתגר לחמוק ממנו אלא להיכנס בו ראש בראש.

 

יש פה משהו שאולי שובר את הסטיגמה הישראלית של "דמות המנצח הפוטנציאלי בגמר". הרי אנחנו הצופים אוהבים למחות דמעה ולקוות שדווקא זה שסומן חלש במשך עונה שלמה יניף את הגביע, את המיליון או מה שזה לא יהיה. כרגע אני חושבת שכולנו נצטרך להתמודד עם העובדה שייתכן והפעם זוג הבנות - שבפירוש לא נותן לא רק לשום אתגר או משימה לעמוד בפניהן (פיזית מנטלית או קולינרית), אלא גם רוחן חזקה מבחינה מנטלית- יהיו אלה הן שיקפצו ראשונות על קו הזינוק מול רון שחר. אולי הפעם נראה דמעות של ווינריות ולשם שינוי לא של אנדר דוג ששיחק לו המזל.

 

איך הקהל יאכל את זה? אני עוד לא יודעת. המבחן האמיתי מבחינתי יהיה כשהשתיים יקבלו תכנית טלוויזיה, ולא יהיה בנמצא שום סטייליסט שימליץ להחליק להן את התלתלים.