הכנסת זו הזירה שבה אני פועלת באופן מיטבי לאור הדברים שאני מאמינה בהם ועם היכולות שלי.

התקופה שמחוץ לכנסת היתה קשה בשלב הראשון. לקח לי שלושה חודשים לחזור אל כולם ? אנשי שמאל וימין, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, ולהגיב. הייתי פשוט מותשת ומובסת ואחרי שעברתי את זה נסעתי וחזרתי, והלכתי ללמוד. היו הרבה הצעות להיות חברה בדירקטוריונים שונים אבל ידעתי שאני מתכוונת לחזור לזירה הפוליטית ולא רציתי להיכנס לשום תחום שישאיר אותי חייבת למי מבעלי החברות. החלטתי שאני עושה רק דברים שאני נהנית ואוהבת. ראיתי את פסק הזמן הזה כתקופה זמנית. נרשמתי ללימודי דוקטורט במגדר באוניברסיטת בר אילן. עכשיו אני צריכה לכתוב עבודת מחקר אבל לדעתי זה יחכה. הנה, אני חוזרת.

 

הרבה יותר קל להיות בקונצנזוס - בכנסת ומחוצה לה.

הפעילות שלי תמיד היתה מחוץ לקונצנזוס והדברים שאמרתי לא נעמו לאוזן. עמדתי בזה כי האמנתי במה שאני אומרת, ושזה הקו הנכון אם אנחנו רוצים להיות חברה דמוקרטית מתוקנת. הלהט הזה והאמונה בצדקת הדרך הביאו אותי להתמודדות.

 

אני מסתכלת מבחוץ על המתרחש בכנסת ובעיני זה קטסטרופה.

הרוב בכנסת משתמש בכוח שלו בעריצות. כל יום אני מצטערת שני לא בכנסת. אני אומרת "אוף, אני כבר הייתי אומרת והייתי עושה". הכנסת הנוכחית היא הכנסת הכי גזענית, מקרתיסטית ואנטי דמוקרטית לדורותיה. אני רואה את הכנסת הזו ומתחרפנת. ניקח לדוגמה את הקמת הוועדה הפרלמנטרית לארגוני שמאל. נכנסנו לפאזה חדשה שלא ידענו - ניסיון להסתיר כל ביקורת לגיטימית נגד השלטון.

 

התרגלתי לחיים הטובים.

מחוץ לכנסת החיים היו על מי מנוחות, אם כי הייתי מאוד מעורבת ופעילה. יש לי תכנית בערוץ הכנסת, אני כותבת, שברתי את הראש לאיזה סרט והצגה ללכת, ואני חייבת להודות שנהניתי מכל רגע. 

זו היתה הפוגה אחרי עשור אינטנסיבי. הרגשה של מילוי מצברים, וגם הרבה חשבון

נפש וביקורת עצמית. מה עשיתי נכון ומה לא, מה לא יעזור גם אם אני מבינה שצריך

לשנות. היה לי זמן לדבר עם עצמי. אלה רגעים יקרים. לפני כמה זמן פורסם

שחיים אורון הודיע שהוא מתכוון לפרוש. אני מודה שהתרגשתי. זה בוער בעצמותיי.

 

אין בי שמחה לאיד על משפט קצב, אבל אני מתמלאת גאווה מכך שהצדק נעשה.

הנשים שהתלוננו עברו דרך קשה. מה לא אמרו עליהן. השמיצו והכפישו, החל מפרקליטי הנשיא דרך הפרקליטות, ובסופו של דבר הוחלט לתת להן את יומן בבית המשפט. הן עברו מעין אונס שני בתקשורת ונאלצו שוב להתמודד. הנשים האמיצות במיוחד הולכות על המהלך הבלתי נסבל של חקירות משפילות והמדינה לא מסייעת בטיפול פסיכולוגי ובכיסוי אובדן ימי העבודה. יושב בית המשפט ובהכרעת הדין שלו קובע שהיה כאן אונס והיו מעשים מגונים ושקר. את אומרת: נעשה צדק, יש שוויון בפני החוק. גם מי שהיה נשיא מקבל מסר מאוד משמעותי מבית המשפט, על כך שהעובדה שהוא היה נשיא היא לא נסיבה מקלה אלא להפך.  

בא יוסי ביילין, שהיה שר משפטים ומרים דגל שאומר: תעזבו. איזו הרגשה תהיה לנו שמי שהיה הנשיא ישב בכלא? ואני אומרת: איזו הרגשה תהיה לנו שנשיא שאנס יסתובב בינינו?

 

אני לא בטוחה שהחברה נעשתה יותר פמיניסטית, אבל בוודאי שיש יותר תודעה פמיניסטית גם אם אנשים לא אהבים לתייג את עצמם.

אנשים כן אומרים: אני שוויוני, מוכן להיאבק למען שוויון ההזדמנויות. נשים הפסיקו לעבור לסדר היום וכללי המשחק השתנו. אנחנו עדיין לא איפה שהיינו רוצות להיות, אבל יש שינוי.

 

ייצוג הוא דבר מאוד משמעותי כי יש לו אפקט של כדור שלג.

מאוד מתסכל אותי לראות שנשים מרוויחות שליש פחות משכר גברים ושהן לא מיוצגות במוקדי הכוח בכנסת ובתפקידים בכירים. כשנשים נכנסות במסות קריטיות למערכות, הן משפיעות על קידום אינטרסים והנראות שלהן מביאה לעוד שוויון. ושוב: יש תקווה ויש שינוי.

 

מה אני הכי רוצה? להנגיש את שוק העבודה לנשים.

המערכת של המדינה עדיין לא נותנת מענה מספק להורות צעירה, כדי שנשים תוכלנה להשתלב בשוק העבודה. אישה צעירה יולדת, אז מי מטפלת בילדים? בסוף זה נופל עליה. אין התאמה של המערכת, אין הכרה מספקת בהוצאות על מעונות או על מטפלות. המערכת בנויה באופן כזה שהמנגנונים שלה מהווים חסמים לפרוץ לשוק העבודה ולאפשר הורות משותפת.

 

עם הזמן הבנתי שאם אני לא אאבק למען נשים, אף אחד לא יעשה את זה.

כשנבחרתי בשנת 1999 לכנסת חשבתי שכחברה בועדת חוץ וביטחון, אפעל בנושאים של שלום. עשיתי את זה. ידעתי שהעובדה שאני אישה לא עושה אותי פחות מבינה בתחומים האלה מכל גנרל.

חוקקתי עשרות חוקים וניסיתי לשלב בין נושאים שנחשבים נושאים בגומחה הנשית, ומצד שני לעמוד על המשמר ולדבר על נושאים שלכאורה הם גבריים יותר, אם כי זה לא נכון. השילוב הזה היה מאוד חשוב. מצד אחד לא לדחוק אותנו הנשים רק לגטו הנשי, ומצד שני לגעת בדברים שנחשבים עד היום לממלכה הגברית.

אפילו בסיעה שלי, כשאמרתי שאני רוצה להיות חברה בוועדת חוץ וביטחון, הסתכלו עלי במבט של "מאיפה באת". זו היתה טריטוריה גברית שמצ'פרת "לשעברים". לא ויתרתי.

 

"סחר בבני אדם" זה ביטוי שקשה לעכל.

על זה גם הדוקטורט שלי. זה טירוף בלתי אפשרי. נשים שסוחרים בהן לצרכי זנות הן הקרבנות הראשונות והמיידיות. מכים אותן, משעבדים אותן, אבל זה משליך על מעמדן של כלל הנשים בחברה. יש משפט מאוד יפה שאמרה פרופ' שולמית אלמוג מאוניברסיטת חיפה: על הנשים בזנות מושת מס קלון חברתי, אבל הוא מושת גם על כלל העושים בחברה. המסר הוא, שברגע שחברה אומרת שיש נשים אפשר לקנות, למכור ולהתייחס אליהן כאל מטבע עובר לסוחר, זה משליך על מעמד כל הנשים. זה אומר שכל הנשים ניתנות לקנייה, וזה משליך על מעמד הנשים בחברה בכלל. לא פלא שאנחנו מרוויחות פחות מגברים, חשופות לאלימות ולשעבוד מיני. 

איך עומדים מול סוללת גברים? זה נורא קשה.

הגעתי לכנסת אחרי שהייתי פעילה בארגוני זכויות אדם ועברתי דרך חתחתים מול גוורדיה גברית שלטת, והיה שלב בהתמודדות הראשונה שלי שהיה מאוד טראומטי. היו שתי דרכים: להגיד שאני מרימה ידיים, מה שבדרך כלל נשים עושות אחרי שהניסיון לא עולה יפה בפעם הראשונה, או להחליט שאני לא מוותרת. כשהבנתי שמה שיש לי להגיד טוב כמו לכל גבר אחר או לפעמים יותר טוב, החלטתי לבחור באפשרות השנייה. זו האמונה בתחושת השליחות שלי, גם אם העמדות שלי לא פופולאריות.

 

הייתי חשופה לשוביניזם, להערות סקסיסטיות, לסטוקר שכתב לי מכתבי זימה ולמכתבי נאצה.

הדבר הכי סקסיסטי שנאמר לי היה מפי טומי לפיד ז"ל, כשהיה שר המשפטים: "אני לא רוצה לומר לכם מה אני חושב על המקצוע של זהבה גלאון". השוק של הרגע הראשון מייד התחלף בהשבת מלחמה. בשפה לא פרלמנטרית -  קרעתי לו את הצורה.

 

כשנשים באות אלי ומספרות לי על טראומות קשות שהן עברו, אני לא יכולה לקחת על עצמי את האחריות ולהגיד להן "תתלוננו".

אני תמיד מדברת על החשיבות שבתלונה ועל המסר לנשים אחרות לא לשתוק, אבל תמיד מספרת להן על המחיר הקשה שהן עלולות לשלם. אני אומרת: לי קל לשבת ולהגיד לכן, אתן אלה שתשלמנה את המחיר. אני מציגה את הבעייתיות ואת החשיבות שבלהתלונן, אחרת נשים תמשכנה להיות קרבן לגברים אלימים שמנצלים את מעמדם. המערכת תבין שמה שהיה נורמטיבי פעם – לא עוד.

 

איך עומדים מול סוללת גברים? זה נורא קשה.

הגעתי לכנסת אחרי שהייתי פעילה בארגוני זכויות אדם ועברתי דרך חתחתים מול גוורדיה גברית שלטת, והיה שלב בהתמודדות הראשונה שלי שהיה מאוד טראומטי. היו שתי דרכים: להגיד שאני מרימה ידיים, מה שבדרך כלל נשים עושות אחרי שהניסיון לא עולה יפה בפעם הראשונה, או להחליט שאני לא מוותרת. כשהבנתי שמה שיש לי להגיד טוב כמו לכל גבר אחר או לפעמים יותר טוב, החלטתי לבחור באפשרות השנייה. זו האמונה בתחושת השליחות שלי, גם אם העמדות שלי לא פופולאריות.

 

הייתי חשופה לשוביניזם, להערות סקסיסטיות, לסטוקר שכתב לי מכתבי זימה ולמכתבי נאצה.

הדבר הכי סקסיסטי שנאמר לי היה מפי טומי לפיד ז"ל, כשהיה שר המשפטים: "אני לא רוצה לומר לכם מה אני חושב על המקצוע של זהבה גלאון". השוק של הרגע הראשון מייד התחלף בהשבת מלחמה. בשפה לא פרלמנטרית -  קרעתי לו את הצורה.

 

 

כשנשים באות אלי ומספרות לי על טראומות קשות שהן עברו, אני לא יכולה לקחת על עצמי את האחריות ולהגיד להן "תתלוננו".

אני תמיד מדברת על החשיבות שבתלונה ועל המסר לנשים אחרות לא לשתוק, אבל תמיד מספרת להן על המחיר הקשה שהן עלולות לשלם. אני אומרת: לי קל לשבת ולהגיד לכן, אתן אלה שתשלמנה את המחיר. אני מציגה את הבעייתיות ואת החשיבות שבלהתלונן, אחרת נשים תמשכנה להיות קרבן לגברים אלימים שמנצלים את מעמדם. המערכת תבין שמה שהיה נורמטיבי פעם – לא עוד.

 

איך עומדים מול סוללת גברים? זה נורא קשה.

הגעתי לכנסת אחרי שהייתי פעילה בארגוני זכויות אדם ועברתי דרך חתחתים מול גוורדיה גברית שלטת, והיה שלב בהתמודדות הראשונה שלי שהיה מאוד טראומטי. היו שתי דרכים: להגיד שאני מרימה ידיים, מה שבדרך כלל נשים עושות אחרי שהניסיון לא עולה יפה בפעם הראשונה, או להחליט שאני לא מוותרת. כשהבנתי שמה שיש לי להגיד טוב כמו לכל גבר אחר או לפעמים יותר טוב, החלטתי לבחור באפשרות השנייה. זו האמונה בתחושת השליחות שלי, גם אם העמדות שלי לא פופולאריות.

 

הייתי חשופה לשוביניזם, להערות סקסיסטיות, לסטוקר שכתב לי מכתבי זימה ולמכתבי נאצה.

הדבר הכי סקסיסטי שנאמר לי היה מפי טומי לפיד ז"ל, כשהיה שר המשפטים: "אני לא רוצה לומר לכם מה אני חושב על המקצוע של זהבה גלאון". השוק של הרגע הראשון מייד התחלף בהשבת מלחמה. בשפה לא פרלמנטרית -  קרעתי לו את הצורה.

 

 

כשנשים באות אלי ומספרות לי על טראומות קשות שהן עברו, אני לא יכולה לקחת על עצמי את האחריות ולהגיד להן "תתלוננו".

אני תמיד מדברת על החשיבות שבתלונה ועל המסר לנשים אחרות לא לשתוק, אבל תמיד מספרת להן על המחיר הקשה שהן עלולות לשלם. אני אומרת: לי קל לשבת ולהגיד לכן, אתן אלה שתשלמנה את המחיר. אני מציגה את הבעייתיות ואת החשיבות שבלהתלונן, אחרת נשים תמשכנה להיות קרבן לגברים אלימים שמנצלים את מעמדם. המערכת תבין שמה שהיה נורמטיבי פעם – לא עוד.

 

יש אחווה נשית.

בכנסת נתקלתי בסולידריות נשית של ח"כיות מכל סיעות הבית, ללא קשר למפלגה או לעמדה הפוליטית. להגיד לך באופן כללי? בטח לא מספיק, ועדיין יש תחרות בין הנשים. היום הן הבינו שהן חייבות לפעול בקואליציה ובמשותף. היתה תקופה שאמרו שנשים שמגיעות לעמדות כוח מאופיינות בתסמונת מלכת הדבורים. ברגע שאת שם, את דואגת רק לאינטרסים שלך. אני לא בטוחה שזה נכון. יש כאלה ויש כאלה.

 

אני אופטימית מטבעי, פעמיים: פעם עם האופי ופעם עם המקצוע שבחרתי.

כשהייתי בכנסת תמיד אמרו לי "איך את מצליחה להיאבק?" וסליחה על הביטוי הלא פרלמנטרי, "הכל כזה חרא". אמרתי: אני אופטימית ומאמינה שאם מאמינים אפשר לעשות, גם אם הכל נראה שחור וקודר.

 

עם מי הייתי יושבת לקפה?

אני אוהבת לשתות קפה עם החברות שלי.