מוזיקה הייתה החוט שתפר את כל פיסות המשפחה שלי יחד. גדלתי בבית שהעריץ, נשם וניגן מוזיקה בכל הזדמנות. כל שישי הסלון התמלא בקול הזיופים הקלים של אימא על רקע הטייפ האדום ששר שירים הודיים בשחור לבן. בחגים, היינו מתקבצים ויושבים למרגלות דוד שלי, ששר ובכה שירים ממקומות רחוקים תוך כדי שלגם מכוס הוויסקי הרחבה שלו. מוזיקה סיפרה לי על מקומות ורגשות שההורים שלי לא יכלו לתמלל ונתנה לי חיבוק כשהרגשתי שאין שם אף אחד. כפי שלא שפטה אותי ועשתה לי נעים, כך צרכתי אותה. בלי הבנה או ניתוח מיותרים, כמעט ללא התבוננות. זה לא שינה לי אם הייתה "גבוהה" או "נמוכה", פופולרית או מחתרתית – כל שרציתי היה שתרגש אותי, תשמח או שלפחות תעקצץ במקום חדש בלב.

נינט עוזבת לארצות הברית והפספוס הוא כולו שלנו

אחרי שנים בהן נינט ניסתה לשכנע אותנו שהיא לא שייכת רק למדורי הרכילות אלא מוזיקאית ויוצרת של ממש, היא ארזה את חפציה ואמרה לישראל "לא רוצים? לא תודה". פספסנו בענק

לטור המלא של נועם ברדין

ההנאה האותנטית הזו ממוזיקה לא צלחה את גיל ההתבגרות שלי. תהליך החיברות שנכפה עליי, חשיפה לתקשורת והשוואות, הפכו את המושג התמים לכאורה הקרוי "מוזיקה" לאינדיקציה לסטטוס חברתי. מוזיקה התפלגה לקבוצות, וכמו בכל חלוקה היו קבוצות שנחשבו "יותר" ואחרות שנחשבו קצת פחות. המוזיקה שגדלתי עליה, שעד לפני רגע הייתה מושא לגאווה ואושר - הפכה בבת אחת לאות קלון. בתיכון אורט נצרת עילית של שנות התשעים כל הילדים "המגניבים" הקשיבו ליהודים או לאביב גפן. אף אחד לא הקשיב למוזיקה הודית קלאסית משנות החמישים. בינינו? היה כבר עדיף לי להודות שאני אוהב את בריטני ספירס או אפילו, השם תשמור, את אקווה, ולהיות עוד איכשהו מיינסטרים. אבל מוזיקה הודית?! לא ולא. מכיוון שבין כה וכה מצבי החברתי לא היה כזה מוצלח, החלטתי לסתום את הפה ולזרום עם כולם. כל בחירה אחרת רק הייתה מורידה אותי למטה בסולם החברתי. אז החלפתי.

החלפתי סגנון מוזיקלי, ובכלל ויצאתי חוצץ כנגד כל מי ומה שהייתי, מוחק סממנים אתניים כדי לקחת חלק. כדי להיות מקובל. גם אם הבחירה הסגנונית הזו הגיעה ממקום לא בריא, למדתי אותה על בוריה, את הקודים החברתיים והחוקים שלה, ולרגעים האמנתי בלב שלם שהיא הזהות שלי. ובמקום מסוים, היא אכן הייתה. התהליך המבלבל וארוך השנים הזה גלש עד לאמצע שנות העשרים שלי, כשלשמחתי התרבות הפופולרית הציבה מולי מראות של כוכבים וכוכבות שהיו פחות או יותר בגילי, שעברו תהליכים מקבילים שהעלו בי שאלות.

הדוגמא המוצלחת מבין כולן היא נינט. יריית הפתיחה מאקדח הריאליטי של "כוכב נולד", לימים "המאמי הלאומית", נינט היא, ללא ספק, אחת הנשים המתוקשרות ביותר בתולדות המדיה הישראלית. כל תהליך התעצבות וגיבוש הזהות שלה, נעשה מול המסכים. מסמך אנושי מרתק ומזעזע כאחד. לקראת צאת אלבומה הבינלאומי החדש והחמישי במספר, בשבוע שעבר שוחרר קליפ לשיר בשם"Subservient" (כנוע/משועבד), והוא ביטוי נפלא המייצג בצורה מדויקת את ההתפתחות האישית והמוזיקלית של נינט.

נינט בגמר כוכב נולד

צילום מסך מגמר העונה הראשונה של כוכב נולד

מזמן כבר לא המאמי הלאומית

נינט נולדה בקריית גת. או שאולי זו בכלל קריית גת שנולדה לתוכה והפכה לחלק אינטגרלי כל כך מהזהות שלה. הסתכלות שטוחה מהצד תעלה באופן אוטומטי ביקורת גזענית שנשמעה כבר פעם אחר פעם על "זמרת צעירה מזרחית שבורחת מהשורשים-שלה ומנסה להיות רוקרית אשכנזית". הלוואי והמקרה של נינט היה כל כך שטוח. הוא לא.

אלבומה הראשון "יחפה" שיצא במהלך 2006, אותו הפיק אביב גפן, סימן את ראשיתו של שינוי. אלבום בלדות רוק מהונדס כהלכה, שבמהלך סיבוב ההופעות שלו החליטה נינט לעבור לפורמט אקוסטי ומצומצם. ככל שהיא נסגרה בפני הקהל והתכנסה בעצמה ובעיבוד התהליך המוזיקלי שלה, נפתחו בנינט קולות חדשים.

מנקודה זו בערך החל להיסדק חיבוק המעריצים שליוו אותה מתוכנית הריאליטי הכי פופולרית במדינה. מפתיע היה לראות את זעם הקהל, שרצה לקבל שוב רק את אותה ילדה שעמדה על הבמה בניצנים. הביקורות דיברו על ריחוק, יוהרה ו-"הידרדרות". על הזיוף של נינט ועל הניסיון להיות "תל אביבית" ואחרת. כמה זמרים, זכרים, בארץ ובעולם - חווים תהליך צליבה כזה? נסו לספור על יד אחת. יאמר לזכותה של נינט, שלמרות כל הביקורות, היא המשיכה ליצור ולהמציא עצמה מחדש.

האלבומים שיצאו לאחריו, "קומניקטיבי", "Sympathetic Nervous System" ו-"כל החיות ידעו", הציגו נינט חדשה לגמרי – בועטת ושנויה במחלוקת, רחוקה שנות אור מאותה "מאמי לאומית". חלק ראו בתהליך הזה מחקר מוזיקלי מרתק המציג מבצעת שבוחנת את כל ספקטרום היכולות שלה. אחרים ראו בו התרסה של אישה שמוחה אמנותית על השימוש שנעשה בה, הודפת את אלו שאהבו אותה על מה שלא הייתה באמת.

האלבום הבינלאומי הקרוב שלה, אותו היא מוציאה בעודה מתגוררת בארה"ב ומתוכו שוחררו ארבעה שירים עד כה, מסתמן כאחד מרגש במיוחד ומציג שילוב מוצלח של מילים ועיבוד מדויק, המפגינים עוצמות פנומנליות. לצערי, שלושת השירים הראשונים לא זכו לחשיפה משמעותית (אפילו לא Child"", שבעיניי הוא השיר הכי טוב של נינט By far), ואמנם אותו שיר חדש "Subservient" כבר זכה לתהודה – אך לא בגלל השיר עצמו, אלא בזכות הקליפ שלו, המציג מסיבה לחילופי זוגות שלא משאירה יותר מדי מקום לדימיון.

הקליפ מציג את נינט עטופה בברדס אדום (כרפרנס לכיפה אדומה), מתהלכת לה בטירה מלאה בזוגות מתגופפים על ימין ושמאל. השירה עמוקה ומתנשמת (ספק סקסית, ספק שתויה או מבוהלת), והמילים מספרות על שעבוד וכניעה לגוף ולמגע, על מלאכת הפתיינות של "זאבים טורפים" ועל חוסר היכולת ו/או הרצון להיכנע להם. על רקע תאורה כתומה עמומה שמזכירות תאורת כנסיות, אנו צוללים להזייה אפלולית ומתעתעת . אך נינט לא לוקחת חלק במשחק. היא רק מתבוננת בסקרנות.

המעניין הוא שמבין כל השירים שהוציאה נינט מאלבום זה עד כה, זהו השיר היחיד המשלב בתוכו אלמנטים של מוזיקה ערבית. ומכאן כוחו –  כך נשמע שילוב הביקורת ומסקנות התבגרותה של נינט לצד צלילי ילדותה. השיר משתנה עם כניסה לחדר בו נמצאת בובה-על-חוט אנושית, כשברקע פורצת נעימה (או שמא יללה) איתה בורחת נינט מהמקום, הישר אל עבר קופסת עץ, בה מתגלה לבה.

על אף שהקליפ מאכיל קלות את צופיו בכפית, הנושאים שהוא מעלה ראויים לדיון. בימים בהם נבחנת סוגיית האשמת הקורבן בפרשת קסטיאל, גם נינט מעלה את אותה התהייה לפי המעשייה הידועה: מדוע כיפה אדומה היא זו שמאושמת בחוסר זהירות ופזיזות, ולא ניתן הדין לזאב הרע שלא דחה את יצרו?

כמות הטוקבקים הזועמים שעלו כנגדו וקראו לנינט "זונה זולה" ש-"שכחה את האלוקים שלה" מפתיעה אותי. הלוא היא לבושה בכל הקליפ ולא רואים בו ולו שד סורר אחד! אם תתבוננו בקליפים של ג'סטין ביבר, דרייק או ג'סטין טימברלייק למשל, תגלו שהם מכילים לא מעט סצנות מיניות, חלק אף מציגים עירום פרונטלי מלא, אך שם כמעט ולא תמצאו תגובות כאלו. האם מיניות לגיטימית רק כשהמבצע הוא זכר?

נינט בקליפ החדש

צילום מסך מהקליפ Subservient

המחיר אותו משלמת נינט בפרט ונשים יוצרות ככלל, מופרז בעיניי. "ים של דמעות", השיר איתו ניצחה נינט את הגמר של "כוכב נולד", בוצע במקורו על ידי זמר שהורשע באונס ונידון לשלוש שנות מאסר. אבל על זה אף אחד לא מדבר. את הקליפים ה"חושפניים מדי" של נינט, לעומת זאת, קל לבקר ולתקוף –  כולנו זוכרים לה מאיפה היא באה ומי הייתה, מסרבים לשחרר מאותה מאמי לאומית ולתת לה חופש אמנותי, ומיני, שיחשוף בפנינו את האישה שהיא היום. אחרי מעל לעשור מגמר "כוכב נולד" לא הגיע הזמן?

אז בבקשה, לפחות בשירים שלה, בואו ניתן לנינט לעשות שלישייה בשקט.