זה קרה לפני עשור בדיוק. בלוס אנג?לס הגדולה. נסעתי הלוך וחזור לשחק שם כשנפתחה לי הזדמנות כזאת לחיות את חיי שם כשחקנית. הכל הלך די טוב, אני חייבת לציין. עד שפגשתי בה. טהרנג?לס. 

 

אי שם באל איי יש חלק שכולו נברא מהשתלטות אדירה, בקטע ממש טוב, של פרסיים. רחובות שלמים של חנויות, ממתקים, מסעדות ובעיקר חנויות של מוזיקה פרסית. כזאת שתפסה אותי חזק חזק בשורשים שלי. נשמטה לי הלסת. לדרוך על אדמה שהיא הדבר הקרוב ביותר למקום ממנו הורי הגיעו. איראן.  

 

כשהתסכלתי בפעם הראשונה על תום הבנתי שאני אישה

"היום אני מבינה יותר מה אני רוצה לתת ואיך אני רוצה לקבל מהעולם" - הוידויים האישיים של לירז צ'רכי 

לירז צ'רכי

לטור המלא

הסיפורים של הוריי היו מרתקים, אבל תמיד באיזשהו שלב קצב הדיבור שלהם היה משתנה. והלב, שלהם ושלי, היה נעצר. הסיפורים על הנופים, החוויות של חופשות על המים, החגים ומשחקי השכונה – הם היו מקסימים, אבל משהו לא היה פתור, משהו נשבר. כנראה שמה שהשאיר את הסיפור לא חתום זו העלייה הדי פתאומית של שני הוריי ארצה, מה שגרם להם להשאיר את פרס ואת כל הסיפורים האלו מאחור. וכמו שנעצר לי הלב ברגעים האלה בהם הקשבתי לסיפורים שלהם, ככה נעצר ליבי בטהרנג?לס. הרגשתי שזכיתי, כאילו שהטיסו אותי במטוס פרטי לאיראן, שאליה מן הסתם אנחנו לא יכולים לנסוע. 

 

אחד הדברים שגיליתי שם היו ספריות מוזיקה מטריפות של אמנים שאני לאו דווקא מכירה. בבית גדלתי על שירי השמחות ועל הקלאסיקות של שירי העם הפרסיים, אבל בלוס אנג'לס נחשפתי למוזיקה פרסית של דור אחר, של שנות ה-70. משהו בקול של הזמרות שהתאהבתי במוזיקה שלהן, ששרו בסבנטיז הפרסי, נגע בי. היה בקולן משהו הרבה יותר משוחרר, פחות מסורס ומלא עוצמה ומחאה. ואהבתי את זה. הרי אני, שגדלתי בבית פרסי, למדתי שאישה היא משהו כל כך ספציפי ומוגדר. שתי הסבתות שלי התחתנו הרבה לפני גיל ההתבגרות. ואני, שחקרתי מכל כיוונים את שחרורה של האישה לחופש בזכות עלייתה והפיכתה לישראלית, החלטתי שזהו, מצאתי את הפרויקט של חיי. אני הולכת לשיר את זה. בדיוק את זה. את הכל. 

 

לירז צ'רכי שרה בפרסית

נותנת קול לנשים מושתקות. צילום: רונן פדידה

 

אז נכון, ברגע אחד החלטתי, אבל לקח לי המון זמן ואומץ לספר את זה ולמצוא את האנשים לעבוד איתם. בינתיים, אספתי את השירים לפרוייקט שלי. כשהשמעתי אותם להוריי, הם היו בטוחים שהשתחרר לי איזה בורג. "הרי לא אלה השירים עליהם גדלת", הם אמרו, "ומה עכשיו, תעזבי הכל? את כל מה שבנית?". אבל האמת היא שזה לא שאל אותי. זה פגש אותי אז, בפינת רחוב בטהרנג?לס. ומאז, כמו שד, זה רודף אחרי. 

 

וכך היה. לימים הבנתי שבמקרה או שלא במקרה השלמתי מעגל רציני להוריי. כשאני שרה את השירים האלו, אני משמיעה להם את המוזיקה שהם פספסו כשהם עלו ארצה. ויותר מזה, כתבתי על זה. תרגמו לי את השירים לפרסית ואני ממש מחכה וסקרנית לשיתופי פעולה שאולי עוד יחצו גבולות.

 

וכך יצרתי אלבום של פאסיב אגרסיב פרסי

הפרוייקט עתיד לראות בקרוב אור כאלבום שייצא בתחילת 2017 תחת השם "NAZ". הנאז הוא מין נימוס נשי מפונק. כזה שמבקש יפה, אבל אם לא נענים לו, חבל על הזמן... המקום בו אישה יכולה להשתמש בחן שלה ובאותו זמן להיות תובענית ונחושה. "פאסיב אגרסיב פרסי". הנאז הפרסי משך אותי להבין דבר אחד – כנראה שאישה פרסיה לא הייתה ממש יכולה לבקש משהו בצורה ישירה ולכן למדה להשתמש בדרכים אחרות. אני ממש מחבבת אותו, את הנאז הפרסי. והרבה ממנו נמצא בשירים שלי. 

 

מתוך האלבום "נאז" יצא בחודש החולף סינגל חדש שמספר על אישה, אמנה שמה. רוב השירים שבחרתי לפרויקט הם שירי טרום המהפכה של שנות ה-70 באיראן או אחריה, וכך גם שיר זה. נמשכתי לגלות את הפער בין הנשיות האיראנית של לפני המהפכה, שבה נשים היו שרות בנועם, חן והמון איפוק, לעומת נשים שבעקבות המהפכה נדם קולן – כשחלקן החליטו כן להמשיך את דרכן האומנותית מחוץ לאיראן ולהשמיע את קולן בבחירת טקסטים חופשיים, נשיים ובמנעד קול הרבה יותר מחאתי. אני מזדהה עם הפער הזה, כי גדלתי בבית שבו הייתה לי בחירה לשבור את הקירות מולם גדלתי. 

 

 

את השיר המקורי "אמנה" אני מכירה ממסיבות משפחתיות. במקור, שר אותו גבר. אולם בגרסה שלי בחרתי לשיר את קולו של הגבר, והחלטתי לבצע אותו דווקא מהעיניים של אותה אישה, אמנה, כמי שמצטטת אותו. למה? מכיוון שהשיר מסמל בעיני את המקום הנשי הפרסי החופשי. כשהוא קורא בשמה להפסיק לשחק בליבו, שעולה בלהבות, היא משחקת את תפקיד חייה.

 

גדלתי לתרבות נשית מאוד מאופקת מצד אחד, ומצד שני, ראיתי את נשות המשפחה מחפשות את הדרך לחופש הנשי שלהן. הבנתי שאני יכולה לשיר את השיר הזה בכל דרך שאבחר. הפער הגדול ביני, אישה ישראלית ששרה בפרסית, לעומת אישה פרסיה שחל עליה איסור שירה, מעסיק אותי ומאתגר אותי להעביר את המסר החוצה. להעביר את השורשים שלי מהיבט מוסיקלי שונה, בועט, ולתת מעצמי את מה שזכיתי לקבל. 

 

מילות השיר "Ameneh":

אמנה, עינייך הן גביע היין שלי

אמנה, הקימוט שבין שתי עינייך הוא הכאב והעצבים שלי

החיים שלי (הנשמה שלי) אשר בידייך נשרפים מהאש שלך

והתשוקה שלי אלייך לא יוצאת לי מהלב

 

אמנה, הלב שלי תמיד יפעם חזק ממך

אמנה, אל תלכי ממני , הלב שלי בסוף ישבר

 

ליבי שיכור מה-NAZ (הנשיות המפונקת) שלך

נשמתי יוצאת מהחזה שלי

ה-NAZ שלך הרס את כל שבניתי

למה זה הפך להיות ההרגל שלנו?