בכל פעם ששואלים אותי אם הייתי רוצה להתחלף עם מישהו שחי חיי משפחה נורמליים, אני נזכר בסצנת המסעדה המפורסמת מהסרט HEAT. "אף פעם לא רצית חיים רגילים?", שואל אל פצ'ינו הבלש הערמומי את שודד הבנקים הרווק רוברט דה נירו. "ומה זה לעזאזל", מגחך דה נירו "ברביקיו ומשחקי כדור?". "כן!", מחזיר פצ'ינו.

לטורים נוספים של אלעד אקרמן:

אני לגמרי עם דה נירו. מי קובע מה הם חיים נורמליים? בהגדרה הישראלית מדובר ברשימת מכולת נדושה שכוללת שירות צבאי, לימודים, חתונה, ילדים ופנסיה. חיים רגילים אף פעם לא עניינו אותי. לי, למשל, אין תואר אקדמי. אין לי בת זוג. מעולם לא ניהלתי מערכת יחסים ארוכה יותר מחודש. לא ביקרתי בברלין, לא טסתי להודו, ואת הטיול של אחרי הצבא החלפתי בהשלמת בגרות במתמטיקה. אני לא מעשן, כמעט ולא שותה, ואין לי שום צורך או דחף לעשות ילדים.

אז כששואלים אותי, "נו, מה איתך? מתי תסתדר כבר?" אני אומר שאין לי מושג מה זה ה"תסתדר" הזה. יש לי עבודה, קטנוע, דירה, אני כותב, מצלם ואפילו מצליח לחיות מזה. זה אומר שאני מסודר? או שאולי מצפים ממני שאלך במסלול ש"כולם עושים", כי "ככה צריך". תודה, לא בא לי. המסלול שבחרתי שונה, המחיר שלו גבוה, לפעמים גבוה מאוד, אבל אני חי אותו בכיף.

המסלול שבחרתי שונה. אלעד אקרמן. צילום ראובן קופיצ'ינסקי

אף פעם לא חיפשתי אורח חיים נורמלי, או כמו שאמר דה נירו, ברביקיו ומשחקי כדור.
הם נראים לי משעממים כמו צ'ק ליסט: לאסוף את הילדים. להפסיד את השנ"צ של שישי תמורת יום הולדת של החבר מהגן. לראות קוף בספארי בשבת אחרי הצהריים. להזמין בייביסיטר. ללכת לאספות הורים. קניות, בגדים, שיעורים פרטיים, קבוצות וואטסאפ חופרות, לימודים, הסעות, חוגים. יש כאלה שעבורם זו מהות החיים, תמצית האושר. אשרי אלה שזהו חלומם, אבל מעולם לא הבנתי מה האושר הגדול שטמון במסלול חיים כזה. הוא נראה לי כמו שכפול של עוד מיליון וחצי משפחות, שעל הדרך רצו להגשים את החלום של מי שהביאו אותם לעולם.

תשאלו כל זוג הורים מה הוא מאחל לילדים שלו. עזבו רגע קלישאות לעוסות כמו רופא, עורך דין או מנתח מוח. בסך הכל ההורים שלנו רוצים שנלמד, נמצא עבודה טובה, נקנה דירה, נתחתן ונביא כמה ילדים לעולם. בקיצור, "חיים נורמליים". זה כל כך הרבה לבקש? לפעמים כן.

אצלנו במשפחה זה בדיוק חצי חצי: אחי הבכור ממני בארבע שנים התחתן בגיל 25, הפך לאב מאושר כשהיה בן 28, חתם על משכנתה ובהמשך הפך לאבא מאושר פעם שנייה. בהגדרה, הוא הגשים את החלום הישראלי של משפחה, חתולה (או כלב למי שמתעקש), מכונית ואהבה. ממש לא בסדר הזה.

אחי הבכור התחתן בגיל 25. צילום: shutterstock

ומהצד השני- אני. מודל 78', רווק, אל-הורי (זו ההגדרה, אם תהיתם, למי שאינו רוצה ילדים), ומתחזק זוגיות יפה עם מכונת קפה איטלקית. מה יהיה איתי? כמו שזה נראה, גם ההורים שלי התייאשו ממני. באחד מערבי החג הגעתי אליהם מוקדם מהרגיל, נמרחתי על הספה, בהיתי בטלוויזיה ופיהקתי. "ממה אתה עייף?", אימא שלי שאלה. "מעייפות", עניתי בעייפות. "תאר לעצמך שהיו לך ילדים. היית באמת עייף".

"איזה כיף שלא יהיו לי כאלה", אמרתי, ומהזווית הבחנתי שהיא תולה בי זוג עיניים תמהות ובעיקר מאוכזבות. "מה, לא היית רוצה משפחה משלך?", ובחיי שהתכוונתי לענות לה אבל בדיוק באותו רגע צלצלו בדלת אחי, אשתו והילדים, והסלון נמלא שמחה גדולה.

בזמן שהנכדים החליפו חוויות עם סבא וסבתא, הסתודדתי עם אחי בחדר וסיפרתי לו על בחורה שהעפתי אחרי שהצליחה להתיש אותי. "לשמחתי אין לי את כאב הראש הזה", אמר. שתקתי, כי ידעתי שהוא צודק.

ואז נפל אצלי המטבע לצד השני. זה היה אחד מאותם רגעים שנמלאתי קנאה גדולה ורציתי להתחלף איתו מיד. ככה, כמו שאני, עם חיי הרווקות שלי, התחשק לי לארוז בשקית ענקית את כל הדייטים ההזויים, הדיכאונות, אתרי ההיכרויות המטופשים והצ'טים המבוזבזים – ולהחליף את כולם בנמל הבית, כמו זה שמחכה לאחי היקר אחרי יום עבודה: אהבה גדולה ומשפחה חמה.

מה שמחכה לאחי אחרי יום עבודה. צילום: shutterstock

כי כמו שציינתי, ב-99% מהמקרים אני אומר שלא הייתי רוצה לחיות "חיים נורמליים", אבל האחוז הבודד והמיותם הזה קיים. הוא מבטא חיפוש אחרי שקט נפשי. כי אם יש משהו באמת לא נורמלי בחיים שבחרתי לעצמי זו העייפות. נכון, החיים שלי צבעוניים ומלאים ואני עושה מה שמתחשק לי בכל רגע נתון, אבל נלווה להם תג מחיר יקר של עייפות אפורה – חיפושים אין סופיים, יותר מדי לבבות שבורים, שאלות לא פתורות והכאב הזה, שבדיוק כשמתחיל משהו יפה שמרגיש ממש טוב, נגמר מהר מדי עם המון סימני שאלה.

ואז צריך מחדש לטאטא את הרסיסים, לקום אל עוד בוקר ריקני ולהתחיל את הכל מהתחלה. זה מרגיש כמו עוד מאותו דבר. כשאתה בן 28 זה אולי נהדר, אבל בגיל 38 מדובר באורח חיים אכזרי למדי.

"זה פשוט לא נורמלי שבחור כמוך לבד!", הטיחה בי אימא. "וזה לא נורמלי שאת חושבת ככה ואומרת לי דבר כזה!", עניתי בכעס, יודע שהיא אומרת את זה מאהבה ודאגה. "כל החיים חינכתם אותי לעשות רק מה שאני אוהב ומה שאני רוצה. ואז כשאני עושה באמת מה שאני רוצה, אתם שואלים 'למה ככה?'".

אבל זה קרה ממש מזמן, והחיים נמשכו, ואימא שלי היא כבר סבתא מגניבה שמשחקת עם הנכדים, ואבא שלי הוא סבא שאוהב לשגע אותם בכל מיני בדיחות וחידונים.

ואחרי עוד סיפור שנגמר עם לב שבור, אנחנו נפגשים כולנו סביב שולחן השבת, ואני מביט באחי, רגוע ושלו, שחי באהבה עם המשפחה היפה שבנה. ומכל המטעמים שאימא שלי מגישה, אני רוצה לטעום רק דבר אחד: מנה של חיים נורמליים עם שקט נפשי בצד, בבקשה.