לא התראינו מאז שדפקו לי את החיתול ההוא עם החרא על הגב. הסרחתי כל הנסיעה באוטובוס חזרה ואם לא המדים, הנהג כבר מזמן היה מעביר אותי לתא המטען. נער דתי התיישב מולי והחל לנעוץ עיניים אל תוך ספר תנ"ך קרוע עוד יותר מהסנדלים שנעל. כשהיבטתי בחלון הוא הגניב אליי מבטים. ראיתי את זה בזווית העין וכשתפסתי אותו על חם הוא נבהל כל כך שעבר מקום.

לפני תשע שנים הייתי בדרך לשכונה חרדית בירושלים. חמקתי פנימה עם נשק, נעליים גבוהות וצ'ימידאן. הייתי בדרך הבייתה למשפחה, עצרתי אצל עוד משפחה. אישתו של אבא שלי פגשה אותי בתחנת האוטובוס וגוננה עליי עד הכניסה לבית, פן יראו נקבה על מדים, ללא חצאית, בת 18 ולא נשואה.  

כשנכנסנו חיכו לי 7 ילדים ג'ינג'ים מתרגשים שאת שמם אני לא זוכרת, אלא אם כן הם נעמדים לפי סדר כרונולוגי. הם כולם האחים שלי. אני חולקת דם עם כל אחד מהם.

אני לא זוכרת על מה דיברנו או מה כל אחד לבש. אני זוכרת את הריח בדירה והחמיצות באוויר. ניחוח מגבונים, מהול מרק עוף ואבק. אני זוכרת ארון ספרים ענק בלי "מי הזיז את הגבינה שלי" או "לאכול, להתפלל, לאהוב". אני זוכרת ספרי קודש כהים, כרכים שלמים של הוראות הפעלה לבני האדם. כולם נראים אותו דבר.

אני זוכרת שכשישבנו לאכול היא הגישה רק לי צלחת פורצלן והשאר אכלו בחד פעמי. עוף מכובס עם תפוחי אדמה, קצת חזרת ובקבוקי שתייה מוגזת זולים על השולחן, כאלה שקיימים רק במקומות כמו בני ברק. אישתו הייתה כל כך נינוחה, כאילו כל יום מגיעה הבת החילונית מנישואים קודמים של בעלה.

כשאבא שלי נכנס כולם רצו אליו. היה המון כבוד אליו בבית הזה. כאן הוא תפקד. הסתכלתי עליו ומתחת לשטריימל ולזקן, עמד גבר רוסי צעיר למדי שמכר את כל עולמו חצי שנה אחרי שנולדתי. כל דבר שלא השתלב עם אורך החיים החדש, פשוט לא היה.

לא הצלחנו לדבר ולא פרקתי. התעסקתי במענה על שאלות אחרות שהגיעו מכיוונם של 7 ילדים דתיים שלראשונה בחייהם נחשפו לחילונית ללא זנב. אין שם רגש. אני לא אוהבת אותו. לא מתגעגעת אליו ולמעשה, חסמתי כל ערוץ תקשורת אפשרי כלפיו וכלפי המשפחה הזו. כל ביקור כזה עולה לי ביוקר. הם נטל והקשר איתם לא מספיק חשוב לי, כדי להתמודד עם הכעסים שלי כלפיו. אני לא יודעת לעשות את ההפרדה ומאשימה כל אחד מהם בעובדה שהדת לקחה לי את הסיכוי למשפחה מתפקדת.

כשהביקור הסתיים ויצאתי לרחוב, חיכו לי שכנות זועמות בחלונות. צעקו עליי לעוף משם וקראו לי בשמות גנאי שכנראה שהיו נורא פוגעים בי, אם היינו חיים בתקופת המבול הגדול והייתי מבינה מה לעזאזל הן אומרות. אחת השכנות, ככל הנראה, צלפית במקצועה, זרקה עליי חיתול מלא בחרא ופגעה לי בגב.

היום, תשע שנים אחרי, אין זכר לסירחון הקקי. הריח היחידי שמתקשר אליהם הוא ריח העוני. ריח סנדלים שעוברים בירושה מאם לבת. ריח חריף של השלמה. הוא החליף אותי, את אמא שלי ואת כל מה שידע תמורת 3 תפילות ביום וקצבה מביטוח לאומי. כמה חוסר אהבה יש לו בלב, כדי שאני לא אצליח לעמוד אפילו בסטנדרטים הללו.

ניתקתי קשר לחלוטין. החלפתי שם משפחה, החלפתי מספר טלפון, לא עניתי להודעות בפייסבוק ולא רציתי לשמוע ולראות. יש לי משפחה דוסית שהאזכור היחידי שלה בחיים שלי יהיה רק בתעודת הזהות.

למה שאתה עשית, אבא, קוראים נטישה והיא לא מתקבלת בעד שום תירוץ שבעולם. האלוהים שלך לא חשוב יותר מקשר דם. אני הבת שלך, ללא קשר לעובדה האם אני מדליקה אש בשבת, אוכלת ביום כיפור או לא מאמינה באנשים דמיוניים שחיים בשמיים. סדר העדיפויות שלך לקוי והערכים עוד יותר. אתה לא יכול לנסות לתקשר איתי כאילו לא קרה שום דבר. קרה המון! נראה לך שהכל סבבה? שבאמת אכפת לי למי מהבנות שלך קנו איזו שמלה? תתנצל כבר. תתנצל ושחרר אותי מהעול הזה שאני מסתובבת איתו כמעט 30 שנה.