רשמה קורשי

קורשי בת ה-19 מהודו היא שורדת תקיפת החומצה הראשונה שצעדה על המסלול בשבוע האופנה בניו יורק. 

 

קורשי היא בת הזקונים של נהג מונית ממזרח מומבאי. מדובר במשפחה בת 10 נפשות שהתגוררה בדירה בת שני חדרים וקורשי הילדה למדה מסחר בתיכון. בחודש מאי 2014, כשהיא בת 17 בלבד, היא הותקפה בחומצה גופרתית על ידי גיסה ושני גברים נוספים כשהייתה בדרכה לבחינות הבגרות הספר. החומצה יועדה לאחותה הגדולה, גולשן, אשתו בנפרד של התוקף, אולם בעקבות טעות בזיהוי הנערה היא זו שספגה את התקיפה האכזרית. גיסה נעצר ואילו שני התוקפים האחרים הצליחו לברוח ולא נתפסו עד היום.

 

רשמה קורשי, לפני ואחרי התקיפה

 

תוצאות התקיפה היו קשות: פניה וזרוע ימין שלה הושחתו לגמרי והיא איבדה אחת מעיניה. היא שקלה להתאבד אולם לאחר מספר חודשי דכאון והחלמה התעשתה והפכה לפנים של הקמפיין "עשו אהבה ולא צלקות" שמטרתו להעניק קול לשורדות תקיפה אלימה של חומצה גופרתית וקמפיין הדורש לאסור מכירה של החומצה הזו ברחבי הודו. היא גם החלה לבצע הדרכות יופי באינטרנט. לפי דיווח של הניו יורק טיימס החל מחודש ספטמבר 2015, קטעי הווידאו שלה זכו בלמעלה מ- 900,000 צפיות.

 

היא פתחה את שבוע האופנה בניו יורק 2016, בשמלה פרחונית ארוכה ומדהימה בצבע קרם של המעצבת ההודית בארכאנה קוצ'הר. על האיפור הייתה אחראית צ'יקה צ'אן ועל עיצוב השיער אוברי לוץ. לאחר מכן סיפרה קורשי ש"המהלך הזה היה חשוב לי כי יש כל כך הרבה בנות כמוני שניצלו מתקיפת חומצה ואולי זה ייתן להן אומץ. וזה גם בשביל להראות לאלה ששופטים אחרים על בסיס המראה שלא ראוי לשפוט ספר על פי העטיפה שלו - צריך להסתכל על כולם בגובה העיניים".

 

קורשי בשבוע האופנה

 

יוסרא מרדיני

מרדיני בת ה-18 נולדה וגדלה בדמשק, בת למאמן שחיה שכבר בגיל שלוש בילתה בבריכה. בשנת 2012 היא ייצגה את סוריה באליפות העולם בשחייה (בריכת 25 מטר). כשהמלחמה בסוריה החלה, היא וחברותיה לשחייה וללימודים העדיפו להדחיק ולהתרכז בחיים עצמם: "בהתחלה כולם דיברו רק על זה", אמרה בראיון עבור  הניו יורק טיימס. "אבל אחרי כמה שנים אמרנו 'בסדר, אם אנחנו הולכים למות אנחנו הולכים למות, אז לפחות עד אז תנו לנו לחיות את החיים שלנו".

 

אבל המלחמה השיגה לבסוף גם אותה. ב-2012 ביתה הוחרב לחלוטין כחלק מהטווח בדאריה, שבמהלכו מאות איבדו את חייהם. בהמשך שני חברים לשחייה נהרגו ופצצה הרסה את גג הבניין באולם השחייה שבו היא התאמנה.  

 

מרדיני, אחותה ושני בני דודים טסו לביירות ומשם לטורקיה, שם חברו לקבוצה של כ-30 פליטים, שחיכו להמשיך ליון. במשך ימים קבוצה של כ-300 פליטים חיכו לעלות על ספינה, מסוג אלו שאנחנו שומעים עליהן בחדשות כשהן טובעות. בסופו של דבר מרדיני ואחותה עלו על ספינה שמיועדת לשישה אנשים – הם, לעומת זאת, היו 20 איש, כולל ילד בן 6. בניסיון ההפלגה הראשון עצר אותם שוטר גבולות והם נאלצו לחזור. בניסיון השני, המנוע הפסיק לעבוד אחרי 20 דקות. מכל האנשים על הספינה, רק מרדיני, אחותה ושני צעירים נוספים ידעו לשחות, וכך הם נאלצו לשחות במשך שלוש וחצי שעות, כשהם גוררים את הספינה על גבם.

 

 

את המסע הן המשיכו ברגל ובאופניים, כל הדרך עד למקדוניה ומשם לסרביה, להונגריה ובסופו של דבר לברלין שבגרמניה, שם היא ואחותה שוכנו באוהל יחד עם עוד שישה גברים. "אני הייתי מאושרת, נגמרו כל הבעיות שלי – הייתי בגרמניה, עם אחותי – זה כל מה שהיה חשוב". החזרה לבריכת השחיה היתה הדבר האחרון שהיה בראש שלה, אבל עם הזמן החיידק שוב התחיל לדגדג באצבעות. בעזרת אזרח גרמני ממצריים, היא הצליחה להגיע למאמן שחייה שנתן לה הזדמנות להראות לו את היכולות שלה – אחרי שנתיים של נדודים ואכילה גרועה, הכושר היה ממנה והלאה, אבל עם זאת הפוטנציאל עדיין ניכר. אחרי שבועות של אימונים, היא נבחרה ביוני 2016 לאחד משמונת הספורטאים שישתתפו באולימפיאדה תחת משלחת הפליטים. מרדיני התחרתה בריו במקדמות שחיית מאה מטר חופשי ובמאה מטר פרפר אך לא העפילה לשלבים הבאים.

 

מארלי דיאז

מארלי דיאז בת ה-12היא היוזמת של הקמפיין  BlackGirlBooks1000 # שמטרתו לספק גיוון בהיצע הספרים לילדים בארה"ב. במשך קרוב לשנה דיאז אספה 7,000 ספרים שיש בהם גם דמויות שחורות ותרמה אותם לספריות בשש ערים שונות.  

 

הקמפיין התחיל כשבערך בכיתה ה' דיאז הבחינה שבכל ספרי הילדות שלה אין בכלל דמויות שחורות כמוה ושמתקיים העדר אמיתי בספרים כאלה.

 

 

"סיפרתי את זה לאמא שלי, והיא אמרה, "ובכן, מה את הולכת לעשות בקשר לזה?" ואז החלטתי לאסוף 1,000 ספרים עם דמויות שחורות כדמויות ראשיות ולתרום אותם לבית הספר התיכון בעיר סנט מרי, ג'מייקה, היכן שאמא שלי חונכה כדי להחזיר בחזרה לקהילה שלה. אחר כך גם תרמתי לבית הספר היסודי שלי בניו ג'רזי, שזה סוג אחר של מעגל נתינה כי בדיוק שם קלטתי לראשונה את החוסר בספרות מגוונת. רציתי לוודא שאני פותרת את הבעיה עבור ילדים צעירים ממני. אחר כך תרמתי לבתי ספר אחרים".

 

בעתיד דיאז מתכננת לכתוב ספר על חיי בחורות שחורות: "אני מאמינה שזה יהיה מסע כייפי ומעניין לכתוב ספר. אני לא בטוחה מתי בדיוק זה יקרה אבל כבר יש לי רעיונות".

 

נדיה אוקמוטו

נדיה אוקמוטו בת ה-18 נולד וגדלה בניו יורק. כשהייתה בת 9 הוריה התגרשו ואמה עברה יחד איתה ועם שתי אחיותיה הקטנות לפורטלנד, אורגון. מאז ילדותה נדיה חלמה לעשות שינוי גדול ולסייע לנזקקים. העניין בכך הרקיע שחקים ב-2013 כשמשפחתה נקלעה למצוקה כלכלית קשה והאם והילדות עברו להתגורר ברחוב. אז הבינה נדיה את החשיבות של מתן הזדמנויות ומערך תמיכה והכריזה שמשימת חייה היא לשרת את אלה שמזלם לא שפר עליהם. משפחתה כבר הצליחה להרים את הראש מעל המים וכיום, נדיה מגשימה את חלומה. בהשראת אמה האינטליגנטית והחזקה נדיה שואפת לקדם סוגיות הקשורות בשוויון בין המינים ברמה גלובלית ולכן הקימה את Camions of Care ארגון סיוע שמספק תחבושות וטמפונים לחסרות בית ולנשים שאין להן את האפשרות לרכוש מוצרי היגיינה בסיסיים.

 

 

השנה היא החלה את לימודיה באוניברסיטת הרווארד. היא לא יודעת עדיין מה בדיוק היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה אבל היא בטוחה שהקריירה שלה תהיה קשורה לשירות ציבורי או לשינוי חיובי בקנה מידה עולמי..